תשובה אחת
שואל השאלה:
אף פעם לא הבנתי את המשפט "הזמן מרפא את הכל" עד שאת הגעת הפכת לי את העולם ביום בהיר.
הייתי צריך לסוע מראשון לתל אביב אני שונא אוטובוסים אבל באותו היום הייתה לי הרגשה טובה, התיישבתי במקומי והתעסקתי עם הטלפון הרמתי את הראש שלי, וראיתי את הדבר הכי מקסים שיש, שמת לב למבטים שלי וקמת, ככה בפשטות קמת לך והתיישבת לידי, "אתה הולך להגיד משהו או להמשיך לשבת פה ולשתוק?" מאותו רגע ידעתי שמצאתי את הדבר שכולם מחפשים כל החיים, אני עוד זוכר שבבוקר שקמנו מחובקים לא יכלתי לעזוב אותך, כיאלו זכיתי בדבר הכי טוב בעולם.
שחזרת מהעבודה הביתה סיפרת לי שנעמה אחותך וחבר שלה נפרדו ועודדת את עצמך "טוב לא נורא הזמן מרפא את הכל " אף פעם לא הבנתי את המשפט הזה.
אהבתי אותך בכל מה שעשית, שישבת והתסתכלת על הטלוויזיה, את הדרך שאת מוציאה קליקים בידיים
ואיך שאת ישנה, הכי אהבתי איך שאת ישנה, שכל הבעיות שלך נעלמות אל תוך החלום הייתי יכול להשאר ער שעות ולהתסכל עליך.
אבל אז הגיע היום השחור של חיי, חזרת מאוחר, וחיכתי לך על הספה שתחזרי, כשחזרת סוף כל סוף, קמתי לנשק אותך אבל הפעם הזזת את הראש, כבר אז ידעתי שקרה משהו, "מה קרה?" שאלתי.
התיישבת באי נוחות ובקול חנוק אמרת לי "יוני התאהבתי בו" הרגשתי את המחנק הנורא הזה בגרון שמחזיק את הדמעות מלא להתפרץ, המילים לא יצאו לי, רציתי להעלם אל תוך האדמה, חשתי את הקירות סוגרים עלי בתוך החדר הצפוף, שמתי את הידיים על הפנים ואת מלמלת כמה מילים שאני לא זוכר כי הלב שלי הפסיק לפעום. ההתחלה של הפרידה הייתה קשה, הייתי שוכב במיטה, בוכה ומיבב על כמה שהחיים התאכזרו אליי וכמה שאני דפוק ומטומטם, חברים שלי לא הפסיקו לטחון את אותו המשפט שוב ושוב "הזמן מרפא את הכל" אף פעם לא הבנתי את המשפט הזה.
ניסיתי לשכוח אותך כל כך חזק, לאסוף את השברים.
דמיינתי את הפנים שלה בכל מקום, חלמתי על היום שבו היא תחזור.
עברו להם שלוש שנים ואני פתאום מתחיל לחייך שוב, הכרתי מישהי, מרפאת לי את הלב, מחברת כל רסיס ורסיס שנשבר, אחרי שחזרנו ממסעדה ליוותי אותה הביתה והרגשתי את הפרפרים מציפים אותי היא נכנסה הביתה וזרקה אליי חיוך קטן הרגשתי מאוהב שוב.
ואז פשוט הבנתי את זה, הזמן מרפא את הכל
אנונימי
באותו הנושא: