אני שבורה, בודדה וריקנית. אין לי אף אחד, ואני מתעבת את עצמי.. נמאס לי לראות הרבה ילדים כה מדהימים במצב כמוני, או יותר גרוע, אני רוצה לעשות משהו, שיחזק את כולנו, שיגרום לנו להיות שמחים, ולא ההפך. אני מציעה שכולנו נכתוב מה שעל ליבנו, ונתחזק יחדיו, תעשו זאת?

לכתוב מה שעל ליבי?
אין מספיק מקום בתגובות..

רק שיהיו עוד ילדים כמוך בעולם הזה והעולם נראה יותר טוב

אם אני ארשום זה לא יגמר ולא בקטע טוב: (

נגיד את זה ככה אני בוכה כמעט כל יום

שואל השאלה:
תכתבי כמה שאת רוצה, כמה תגובות שבא לך, רק שנצליח איכשהו לעזור אחד לשני
כי אני מתפרקת, הכל מסביבי מתפרק, ואני צריכה שיחזיקו אותי, שלא יתנו לי ליפול.
מה את מציעה?

את רוצה שאני באמת יכתוב? יש לי כבר מוכן. אפילו פרסמתי את זה. אם באלך אני יכולה לשלוח לך בווצאפ

אני בוכה מהשאלה שלך. באמת
נשבעת לך
אני לא מדהימה... אני סתומה... כולם אומרים לי את זה... אבל את כן. אם יש לך רעיון כזה שגורם לי לבכות את נדירה

שואל השאלה:
אני רוצה שתרשום פה, ולא מאנונימי, אני לא רוצה שתתבייש בזה, אני רוצה שניפתח ונרגיש יותר טוב
מה כבר יקרה אם נשתף? זה יגרום לנו בהתחלה להיות מדוכאים, אבל נשתדל.

אני אכתוב מה שאני מרגישה למרות שאני אפילו לא יודעת מה אני מרגישה מרוב שהאוסידי והכדורים שחקו אותי

שואל השאלה:
כל מה שעל ליבך יקירה.

אני מרגישה מתה שמנסה כל הזמן לשפר את עצמה כדי שיהיה לה חיים. לא יודעת. מרגישה באמת מחוקה. תכתבי גם את

רק רציתי לנצל תהזדמנות ולהגיד לכולם להיות שמחים לא משנה מה, כי לי למשל יש חיים גרועים (לא אפרט) ואני עדיין משתדלת להיות שמחה ולהגיד תודה על כל מה שכן יש לי.

שואל השאלה:
כנל, לעשות כל יום את אותם הדברים, להתאכזב מחדש
מרוב שלבי שבור הוא כבר כואב פיזית.
העיניים שלי אדומות מרוב שפשופי בכי..

תודה רבה שאת רוצה לעזור. וזה מדהים שאת מצליחה להיות שמחה. אני לצערי לא. אני מרגישה על הפנים...

תודה שכתבת.

שואל השאלה:
אין על מה להגיד תודה, אני רק עושה משהו שמזמן כבר כולנו היינו צריכים לעשות, וזה לגרום לעצמו לחיות

איזה חמודה את, אין הרבה אנשים כמוך הלוואיי יתרבו, אני מרגישה זעווה כי אני מרגישה לבד בבית הספר החדש, לפעמיים לא קשורה לפעמיים מעוררת רחמים, ואני לא אוהבת הזה בכלל

צריך להיות אופטימים

שואל השאלה:
תמיד הייתי פסימית, העולם הוא מקום עוין, אני חושדת כמעט בהכל

שואל השאלה:
גם אני לבד בבית הספר, את יודעת מה מעודד אותי? אני אומרת לעצמי כמה שהם דבילים, וכמה שאני רחוקה מהם
ואני בטוחה שגם את כך, תסתכלי ביום חמישי על הילדים, ותחייכי, תחייכי כי את זו את, תחייכי כי את לא טיפשה כמוהם.
תודה על השיתוף..

אני מרגישה כאילו יש לי חברות רגע אחד ורגע שני בכלל לא.
הייתי חברה שלה כבר הרבה זמן ובשנה האחרונה התרחקנו. אני לא שיניתי את היחס שלי אליה ועכשיו היא נהייתה יותר חברותית כלפיי ואני מרגישה כאילו אני צריכה למכור את עצמי לשטן בשביל לשמור על ה"חברות" הזאת! נהייתי כל כך תלויה באנשים! אני מפחדת להיות לבד! וזה קרה בכל כך הרבה מקרים ולא השתנה בחיים.
אני עומדת מפוצלת בכל כך הרבה תחומים, בין ההורים שלי ל"חברים" שלי, ובין ה"חברים" ללימודים. כי רוב השנה הזאת (י"ב) אני צריכה לעשות מעבדות יחד בקבוצה או זוג ופשוט אין לי! אין לי עם מי להיות! וחשבתי שאני יכולה לעשות את זה לבד, אבל לא! זה נורא קשה! ואם שמים אותי עם מישהו, אני מרגישה כל כך נדחפת ואני שונאת את זה! הכיתה שלי חברותית וזה אבל אם זה משהו שקשור לאדם אחד, הם לא שמים פס. הם רק דחופים עם החברים שלהם ולא שמים לב לאחרים.
לצערי גם אני כזאת ואין לי תירוץ. אני אדם רע מרוב שאני תלויה בכמה אני אהובה על מישהו! זה מעצבן אותי ואני שונאת את עצמי על זה! אני שונאת את העובדה שאני צריכה להיות עם מעגל חברים גדול בשביל להצליח בלימודים! חשבתי שלא יכול להיות דבר כזה, ומתברר שכן!
יש לי כאבי ראש כי אני רק מודאגת מזה. חושבת על זה כל שנייה..

ייאוש ודיכאון זה תוצאה של חוסר אמונה!
הכול זה לטובה!

אני יכולה להגיד שאני במצב שלך ואפילו אולי יותר גרוע אך לא יכולה להגיד בידוק בגלל שלא מכירה את מצבך.
אבל מה שאני כן יכולה להגיד פה לכולם זה שגם אם אנחנו מרגישים שנאה כלפי עצמנו ומרגישים הכי לבד בעולם ובדיכאון, תמיד תנסו למרות הקושי להסתכל על החלק החיובי בחייכם, ואני מדברת על המשפחה, על בריאות, על כל דבר שיכול לעלות לכם חיוך לפנים! אחרי הכל בריאות ואושר זה הדבר הכי חשוב בחיים.
יש באתר הזה ילדים מדהימים או בכל מקום שמרגישים בידיוק כמונו, כמוכם ואפשר לדבר ולתמוך אחד בשני כי הם יודעים בידיוק תהרגשה שלכם!
יהיה בסדר חברים, קצת אופטימיות ושמחה למרות הקושי!

אני פה אם מישהו צריך

גם אני כמוך חושדת בכולם, אני מקווה שהמחשבות אלו ישתפרו לטובה, בואי בפרטי אם בא לך אני פה

אני אומנם לא מדהימה. לא מושלמת. יש בי הרבה פגמים. ואף אחד לא מבין.
אני נפגעת בקלות ואני מרגישה טיפשה - כי כולם אומרים את זה.
אני אומנם מוקפת באנשים. אבל הם לא באמת אנשים. רובם אגואיסטים ואנוכיים.
אני אוהבת להיות לבד, אבל מצד שני - מחפשת מישהוא לחלוק איתו את הרגשות.

את בן אדם מדהים והלוואי שכולם היי כמוך.

הייתי שמחה אבל האורך המקסימלי בתגובות זה 5000 תווים... וגם אני עצלנית... למרות שאני ממש צריכה את זה

שואל השאלה:
אני מרגישה כאילו אני כתבתי את זה, בערך
אני יודעת על מה את מדברת יקירה, להיות חצויה בין "שמחה" לעצב.
כלומר, מצד אחד את רוצה חברות, רוצה שיהיו לצידך, אבל האופציות לא מלהיבות, במיוחד כשהן מתנהגות ככה.
מצד שני, את רוצה להיות בלעדיהן, כי לא טוב לך איתן, ואת מרגישה שאת על ביצים איתן, אם רק תעשי משהו קטנטן לא טוב, הכל יהרס, את לא יכולה להיות ככה, מגיע לך להיות שמחה עם החברות שלך, מגיע לך שיהיה מישהו לצידך, לכולנו.
אני מציעה לך להתרחק מהן, וגם אם זה כרוך בלהיות לבד, אז תהיי לבד, את תביני בעזרת זה תובנות ודברים על עצמך, המון.
זה יהיה קשה, אך זה יהיה שווה את זה, כי ככה לא תסבלי ממישהו..
מציעה לך גם לחפש חברים חדשים, אבל כאלה שבאמת עונים לשם "חברים".

תודה. אני לא בן אדם בריא במאה אחוז אבל אני שמחה על מה שכן יש ברור על הכל אני שמחה. אבל ביום יום אני עצובה אני מתה מבפנים קשה להרגיש טוב

אוהב את כולכם <3

את מדהימה כל הכבוד לך

ננסה להתחזק. אני מרגישה שכל דקה שאני חיה היא בזבוז, אני מבזבזת את החיים. אני לא אוהבת לחיות, אני במצב כזה המון זמן, אני לא מצליחה להיות מרוכזת אף פעם כמעט הכל מרגיש לי מת כל כך.. אני עוברת את החיים בקהות חושים אני לא מצליחה להרגיש הכל מת אצלי. אני לא יכולה לראות את עצמי ממשיכה לחיות אני מרגישה כמו בן אדם שרוט ואסור לי לדבר על זה עם אף אחד... מחר אני הולכת לפסיכולוגית אז בהצלחה לי.

בהצלחה

אף פעם לא היו לי ממש חברים אבל היום לא הגעתנ לבית ספר ושאלתי בקבוצה של הכיתה מה היה ואף אחד פשוט לא ענה. זה שבר אותי וכל "החברות שלי" נפגשות היום ולא טרחו להזמין אותי. ואם זה לא מספיק אז המשפחה שלי מחרפנת אותי. אוף אוף אוף

מה שעל ליבי?
ואי..
אני שונאת את עצמי ברמות הזיות, מבחינת הכל.
אני עוד אוהבת את האקס שלי שפעם היה הידיד הכי קרוב אליי..
לפעמים אני שונאת אותו..
אני לא יודעת מה עובר עלי -,-
אני שונאת אנשים. הם ככ רעים..
לפעמים אני חושבת שכבר עדיף להיות אדם בודד מאשר להפגע ככ הרבה..
בלי חברים, בלי אהבה
בקיצור, במילים עדינות
נמאס לי מהמציאות המחורבנת שאני חייה בה
וכל זה עוד בקצרה..
אה ואת מדהימה, חסר אנשים כמוך (:

שואל השאלה:
רוק אנד רול, את ביטאת כרגע את מה שאני לא הצלחתי.

שאלה לכולכם, יש משהו שאתם רוצים לעשות כתחביב, או כמשהו שגורם לכם לטוב, ומעולם לא עשיתם? אם כן, שתפו אותי מה הדבר, למה אתם לא עושים אותו, ואז תבטיחו לי שתעשו אותו, שיהיה לפחות סיבה אחת לקום בבוקר ולחייך.

אני אכתוב מאנונימי...

אז ככה,
הייתי נחמדה אליו, כנראה נחמדה מידי, עד שזה גרם לו להתייחס אליי כמובנת מאליה..
אני לא מובנת מאליה...!
כשהוא הביא לי את הרמז הקטן, אבל בעצם עבה.. הבנתי שאני צריכה להרפות.. הפסקתי עם הלייקים, עם שליחת הודעות קטנות... אבל יש בעיה..
פתאום כל דבר מזכיר אותו- פתאום השם משפחה שלו בכל מקום... השם שלו פתאום הכי נפוץ שיש/: זה לא היה ככה עד לפני כמה חודשים! די עם זה!
זאת כבר התעללות בי...: (
והוא? ממשיך להעלות תמונות מחוייך ומאושר עם החברים שלו... וואלה שיהנה לו.. גם כן הוא.
כנראה שהייתי בשבילו רק "עוד אחת"...
סבבה.
הוא הפסיד!
באמת..
לא בקטע של התנשאות..
אני פשוט יודעת כמה נאמנה ומפנקת אני אהיה לבן זוג שלי...
הוא הפסיד..
אני רואה הרבה בחורים חמודים ביום יום.. ומסתכלת עליהם.. ומבינה שאולי הוא היה הידלקות.. כי אם באמת הייתי מאוהבת- לא הייתי יכולה להסתכל על אחרים...
או שבאמת הייתי מאוהבת ובעצם... עבר לי?
יכול להיות האמת..
בא לי לצרוח עליו.. פשוט להוציא את כל מה שאגרתי במשך חודשים..
אני יודעת שאם אני אעשה את זה- אני אבכה.
לא בא לי להיות ככה מולו...
אני רוצה להיראות חזקה..
למרות שבאותו לילה שהפסקנו לדבר, הרגשתי רע... לא הייתי שלימה עם זה.. אבל הוא רצה.. כיבדתי אותו.
הוא הפסיד...

לילה טוב.. ותודה, באמת תודה שואלת השאלה3>

היי, אז אתחיל עם המחשבות שעוברות לי בראש כרגע כי אני נזכרת במלא מצבים רעים..
אני הייתי ילדה כזו מוזרה, שכולם חשבו שאפשר להשפיל אותה ונחשו מה? הם השפילו אותי d:
הייתי הילדה הכי גבוהה בכיתה וזה היה ממש משפיל לקבל מילות גנאי על הגובה.
אני בכיתי מכל שטות שהיו אומרים לי..
הייתה לי חברה אחת, אבל היא נטשה אותי כל פעם מחדש,
ופשוט ישבתי לבדי מול הכיתה בהפסקות וזה היה משעמם, ומדכא..
כןכן עד כיתה ד' גיליתי מזה דיכאון.
אחרי כל השנים האלו עברתי לבית ספר אחר.
כיתה ה', השנה הכי נוראית בחיי.
עברתי לבית הספר עם ה"חברה" הזו שנטשה אותי, היא הכירה שם מלא בנות התחברה אליהן מהר..
היא הפכה לסוג של "פרחה" והתחילה להשפיל אותי..
עברתי בכיתה הזו חרם של חודשיים שלוש.
בכיתי כל יום ושכחתי כבר מזה שמחה..
אחרי השנה הזו עברתי עיר, בית ספר.
וגם קיבלתי מחשב (זה קשור אספר למה בהמשך.)
הכרתי כמה בנות אבל הן לא היו משהו.. ואז הייתה אחת שפשוט כל כך התחברתי אליה ואהבתי אותה..
חוץ ממנה לא קרה לי שום דבר מעניין.
חוץ מזה שלפני כמה שבועות היא פגעה בי ואני כבר לא יכולה לסמוך ולסלוח לה כי כואב לי מידי)
לגבי המחשב, הייתי מדברת עם אנשים במחשב והתחלתי להתחבר אליהם ובערך עד עכשיו כשעברה שנה וחצי - שנתיים, אני בקשר עם אנשים מיוחדים שגרמו לי פשוט לחייך.
בקיצור, בגללה (מישהי שהכרתי) הכנסתי טיפה שמח לחיים שלי, כל פעם היינו צוחקות ומדברות על משעברנו זה משחרר זה מרגיע וממש כיפ..

בקיצור זהו סיפור חיי xd
זה משהיה על ליבי!
אל תשפטו אותי בגלל כל המגילה הזו:x

אוקעי מגילה שנייה:
ני רוצה לומר לכל אלה שסובלים מדיכאון דיפרסיה וגם אלה שמרעיבים את עצמם וכו'..
אתם אנשים מיוחדים אפילו אם אני לא מכירה אתכם אישית.
הבדידות הזו והחוסר הביטחון זה דבר נוראי.. אבל תהיו חזקים.
אלה שמשפילים אותם, תתעלמו מכל מילה רעה אל תגרמו לה להכנס ללב, ואם היא נכנסת תנסו להוציא אותה, שלא תגרום לכם להפוך למה שאתם לא רוצים! אם זה יקרה אתם פשוט תסגרו ולא תתנו לרגשות שלכם לצאת החוצה, וזה רע מאוד רע.
אפילו אם אינלכם חברים, תנסו להכיר כאלו, אפילו אם אתם ממש ביישנים זה שווה את זה כי לפחות מישהו ימלא לכם את החלל הריק..
אם אתם מרגישים חוסר מצב רוח או עצבניים בגלל סיבות מסויימות ומחשבות רעות שמשוטטות לכם בראש, תכתבו אותם על דף, ואז פשוט תתעללו בדף הזה xd אפשר גם עם כרית ולצעוק תכל הנשמה כשהראש שלכם יהיה תקוע בכרית כע.
תשמעו מוזיקה שאתם אוהבים זה מרגיע, זה נחמד.
ותזכרו תמידד אתם אחלה. אתם אנשים מדהימים ואל תגרמו לאנשים אחרים להוריד אתכם למטה!

קצת קשה לפרוק כל מה שאתה חושב בתגובה אחת ולנסות לתמצת אתזה.
אני שונאת\ אוהבת את האקס שלי שפשוט התנהג אלי כמו זבל, מה שהופך אותי לסתומה שלא מפסיקה לחשוב עליו ולאהוב אותו. וזאת אחת מהרבה סיבות למה אני שונאת את עצמי.
אני שונאת את עצמי, כל דבר אפשרי, את כל המראה החיצוני, ואת כל האישיות שלי.
אני כועסת על עצמי, ועל העולם שהפיל עלי בעיה גדולה ספציפית שאני צריכה להתמודד איתה כל יום בחיי.
קשה לי לראות אנשים שטוב להם, זה נשמע מגעיל אבל זה קשה לי מאוד וגורם לי להתקפי קנאה מטורפים ושנאה עצמית.

מכירה את הימים שחברה ממש טובה שלך שמה עליך זין?:<
שהיא פשוט שכחה ממך
שהיא פשוט מתחילה לשפוט כל צעד וצעד שלך בלי לדעת על כל הסיפור
שהיא פשוט
מתרחקת בלי לומר מילה למרות שאנחנו צמודות תחת
מכירה את הימים שאת עדיין מאוהבת בזה ששבר אותך
את הימים שאת מוצאת את עצמך חנוקה מדמעות כל לילה מתחת לשמיכה
פשוט בוכה ולוחשת לעצמך
בתקווה שמישהו למעלה שומע ועוזר
בתקווה שאת לא עוד סתם מפגרת שנפלה בפח של שטן
בתקווה שהכל יהיה בסדר כי בסך הכל כולם אומרים שיש מישהו ששומר עלינו למעלה
מכירה את זה שאת ככ אוהבת אותו אבל לא אכפת לו
מכירה את זה שהוא מתחיל עם אחרות מול העיניים שלך ומוציא לך את הלב מהמקום
מכירה את זה שאת צריכה כל פאקינג יום לשים מסכה אחרת ולהגיד שהכל בסדר למרות שאת מתרסקת מבפנים
מכירה את זה שאת פשוט חייבת לשחק אותה שככ לא אכפת לך ושכבר המשכת הלאה לידו למרות שאת בוכה מאחורי המסך
למרות שאת נשברת לדעת שהוא כבר באמת המשיך
למרות שהוא כבר לא זוכר אותך, את היסטוריה מבחינתו.
ולא משנה מה תעשי ואיך תעשי הוא לא יצא לך מהראש
כי את אוהבת אותו ככ למרות אחרי כל הפצעים העמוקים שהוא פתח לך
למרות אחרי כל הצלקות שהוא השאיר
את פשוט אוהבת אותו וככ מבולבלת ולא יודעת מה לעשות
את מרגישה ככ... חסרת אונים.
מכירה את זה שהלב שלך נשבר לרסיסים ואת לא רואה דרך לחבר אותם חזרה
מכירה את זה שבא לך למות כי את פשוט רוצה לרוץ לברוח להתחבא ולצרוח
ולעשות ככ הרבה דברים
לדבר איתו לשמוע אותו
לגרום לו להבין מה את עוברת לגרום לו להצטער
אבל את לא יכולה לעשות כלום
את פשוט קופאת במקום כל פעם
מכירה את זה שכל מה שבא לך זה להרוג את עצמך כי כבר טבעת במחשבות
כי הזיכרונות הציפו אותך
כי נחנקת מכל הדמעות
כי העיניים שלך כבר לא רואות
כי הכל שונה עכשיו.
מכירה?: (

אז כן
מכרתי הכל בשביל שניה של רגש
ואני פשוט צוחקת
צוחקת על הכל
על הבריונות על הכאב
על כל הצער שאני עוברת
על כל הכאב לב על האכזבות
על הפגיעות והשבירות
על התמימות שהייתה לי
על הטמטום החסר תקנה
פשוט צוחקת על ככ הרבה סיבות שיש לי לבכות
ובעיקר אני צוחקת
שהאמנתי לבנזונה ששובר אותי
שבגללו אני מדברת לעצמי כל לילה
מתפללת
שמישהו באמת שומע אותי
שלמישהו מאמת אכפת ממני
חיי מחורבנים.
זה ככ מצחיק
שהייתי ככ קרובה למוות
שכבר יכלתי להשתחרר מהכלא
אבל אני פשוט פחדנית אז לא עשיתי את זה
למרות שהייתה לי אפשרות
כבר שנה שלישית ברציפות שאני בוכה ביומולדת
זה לא שאני בוכה בכוח או בכוונה
זה פשוט קורב ואני לא יודעת למה
כבר שנה שלישית ברציפות שאני חולה ביומולדת שלי
איזה עולם מדהים -.-


*המשך למגילה האחרונה*

מרגישה חרא. זה התימצוט. אני לא סומכת על אף חברה שלי. אני שונאת את כולם. אני רוצה ידידים כמו כולם וחברה שאני יוכל לסמוך עליה בלי לקבל סכין בגב. ולא רק זה ההורים שלי כל הזמן רבים איתי ומעצבנים אותי. כיאילו באמת אכפט להם ממני. אני דונאת אותם. שאני באה אליהם בטוב ומספרת להם משהו הם יורקים לי בפרצוף. ניסיתי הכל. כלום לא עוזר.

שואל השאלה:
אנונימית, אני כל כך מכירה.
אני מכירה את כל מה שרשמת, גם לאנונימיות הקודמות, עצוב לי לראות איך האנשים שהכי מדהימים, איכשהו הכי בודדים.
אני רוצה שנעשה הכל בכדי שנשמח, הכל.
ולא, אני לא מדברת על הנורמות החברתיות המטופשות האלה.

תשאר חזק, אני באה מסביבה שכל אחד כמעט עבר משהו קשה וכואב בחיים שלו, אני כבר וויתרתי. אני בת 14 והוטרדתי הרבה, אני לא בתולה, אני שונאת את הגוף שלי ואת עצמי, אני מעשנת חום ירוק ונייס גיא וקשה להפסיק כי אני נכנסת לדודא מטורפת עם כאבי ראש ועד בגלל הנייס גיא, שתיתי אלכוהול על הגג עד שקיבלתי הרעלה וזה היה מכוון, אני מעשנת מגיל 12, חתכתי ופגעתי בעצמי הרבה,''אבא'' שלי לא שם עלי והיה נרקומן שהרהיץ לי ולאמא שלי עד עכשיו אני זוכרת שהייתי באה עם פנסים לגן, אמא שלי השתמשה בסמים כמעט 10 שנים ורק עכשיו הפסיקה בגלל הריון שלפני חודשיים ילדה וגם זה בהתחלת הריון היא עוד הזריקה הרואין וברחה תמיד מהבית ואני גרה עם סבץא וסבא שלי, ברחתי מהבית פעמיים, אני הרבה פעמיים מסתבכת כי אני בחברה רעה ובורחת מהמשטרה, רק אתמול עשינו ישיבה עם חברים ובאה משטרה והיה לנו חשד לאכוהול וסמים וידידים שלי גם גנבו אופניים אז ברחנו והתחבאנו בשיחים וחלק מהילדים המשטרה באמת תפסה ובאה אליהם הביתה (מה שנכון ואנחנו כולם קטינים לא יותר מ16 ומסטולים חלקינו מנייס גיא), ואין לי איך להשתפר, אני מחכה למוות שלי כי הסיבה היחידה שלא התאבדתי כי אני לא רוצה שזה בטעות לא יצליח ואז אני יהיה בביתחולים פיסכיאטרי והיו לי כמה ניסיונות בעבר ואני מחכה לחורף שאני יוכל לחתוך בלי ביעייה ביידים (ביינתים יש לי צלקות בידיים ואני חותכת ברגליים ורק לפעמים ביידיים, בולימיה, אז תדע שיש אנשים שעברו דברים יותר קשים ואני לא מחשיבה את עצמי כמישהי שעברה משהו קשה עדיין כי יש יותר גרוע, אז תהיה חזק ואל תוותר כמוני.
זה הסיפור שלי ואני כותבת את זה בתור אזהרה ופריקה. יש עוד הרבה דברים שלא כתבתי.

כבר כתבתי את זה בשאלה אחת אחר ואני כותבת את זה פה שוב

אני מחזיקה אצבעות לכולכם ומתפללת בשביל כולנו שיהיה רק טוב אמן.
ולבנות שבינינו, פתחנו קבוצת תמיכה כזו בווצאפ של בנות מסטיפס ואנחנו פורקות שם ועוזרות אחת לשניה, אם מישהי רוצה להיצטרף אז היא יכולה לשלוח לי מספר טלפון בפרטי ואני אוסיף בשמחה

שואל השאלה:
עכשיו אני צריכה את עצתכם, מה עושים עם לב שבור?
מרוב שהוא מרוסק, הוא כואב פיזית, ואין אף אחד שיהיה לצידי..

פורקים הכל. מוזמנת לשתף

שואל השאלה:
אני לא יכולה לשתף פה, סיפור ארוך.

בכל מקרה, אנחנו פה בשבילך ❤

שואל השאלה:
כנל אהובה

וואי מבינה.. את הקטע שזה כואב פיזית, מנסיון אישי, אבל הזמן עושה את שלו באמת.. עברתי שברון לב מהאהבה הראשונה שלי שנה שעברה אני עדיין בשלבי התגברות אבל באמת שעם הזמן זה עובר.. זה אפילו לטובה, מאז הפרידה שלנו אני לא התעסקתי יותר בו כי כול היום הייתי חושבת עליו ומתעסקת רק בו רואה רק אותו בעיניים וכל השאר לא חשוב" היום אני מתעסקת בי יותר מטפחת את עצמי בקטע של לעשות יותר את הדברים שאני אוהבת לעשות, ללמוד ברצינות כי אז זה תמיד היה מפריע לי כל הקטע שחשבתי עליו וכשהיו מריבות וכאלה זה לא היה יוצא לי מהראש, בכל אופן העצה הכי טובה שלי בשבילך שואלת השאלה היא להמשיך הלאה! למחוק כל מה שהיה ולהתרכז בדברים החשובים באמת.. בעצמך, בעתיד שלך ואהבה אמיתית תגיע אלייך לבד, כשאת מתחילה לעשות דברים טובים ומסתכלת על הדברים באופטימיות (מה שאומר שאת חייבת להפסיק לחשוב בפסיביות) דברים טובים קורים, דבר טוב סוחף איתו דבר טוב אחר, אז לא תתייאשי ואל תשברי! וכל הכבוד על השאלה החשובה ושנתת לאנשים שעברו דברים ושקשה להם להגיד את דברם.

נמאס לי להרגיש לבד. נמאס לי שאין לי חברות. נמאס לי שאין לי עם מי לדבר בהפסקות וכל היום אני רק שקועה בפלאפון - אפילו שהוא לא מעניין - רק בשביל לא להיות עוד יותר מוזרה.
נמאס לי כל הזמן לקטר כמה אני מסכנה ובודדה ולא לקום ולעשות מעשה, נמאס לי להיות תלויה באנשים, פחדנית וביקורתית כלפי עצמי, נמאס לי לשפוט את עצמי על כל הדברים הכי קטנים שאני עושה, מה יחשבו עלי, מה יגידו עלי...
נמאס פשוט. הלוואי והייתי יכולה והיה לי את האומץ לקום ולעשות את השינוי הזה שאני כל כך מצפה לו...

את ילדה מדהימה, את וכל אלו שהגיבו פה. כואב לי לראות שאתן מרגישות ככה - וזה חבל, כי זו לא מטרת החיים, ואם המערכת (משרד החינוך, צבא, וואטאבר) גרם לכם להרגיש שאין לכם מה לעשות בנידון / אין דרך אחרת, כנראה שזה מה שגורם להרגשה הרעה. בכל אופן, אני יכול להגיד לכם שאתם צריכות להמשיך לחיות ולאהוב בעיקר את עצמכם, וברגע שזה יקרה תראו שגם אנשים אחרים יתקרבו אליכם ויתעניינו בכם. תהיו מי שאתם, וכל צעד שאתם לוקחים תחשבו לפני אם זה יקדם אותכם למקום טוב יותר בעוד שנה מהיום.

תזכרו, תעשו את הדברים שאתם אוהבים, ותזכרו שאתם באיזור הגיל הכי טוב שיהיה לכם בחיים, כי זה הגיל לטעויות, לדברים חדשים, להתחלות חדשות, לכל דבר שרק עולה למחשבה, באמת. רוצו על החיים וכבשו אותם. ולסיכום: "find what you love and let it kill you":)

וואלה הייתי רושם מאנונימי.. אבל...
אני בן 17... הסיפור שלי מתחיל מתחילת שנה שעברה, קבעתי לעצמי מטרה ללמוד אלקטרוניקה ולהוציא מקצוע ותעודת בגרות מלאה.. ולכן עברתי לבית ספר חדש.. אני חייב להגיד על עצמי משהו בילדות שלי עברתי דברים שדפקו אותי לחלוטין. אין לי ביטחון עצמי אני ביישן.. אני דןאג יותר מידי ואני טוב מידי לאנשים:/ ובכן עברתי לבית ספר שהוא בית ספר מלא בערסים וילדים בעייתים ההפך הגמור שלי.. בלימודים אני טוב אבל מבחינה חברתית בבצפר? זה גרוע. אני לא מדבר עם אף אחד בקושי אני מכיר שם מישהו ובקושי התחברתי לילדים יש אולי חיבור עם ילד אחד.. ומילא הייתי לבד.. אני כמעט כל יום מקבל הצקות.. כמעט כל יום מציקים לי.. עכשיו כל ילד אחר היה חוזר לבית שתומכים בו נכון? חחח לא. אני חוזר לבית.. וכדי להמנע ממריבות ועצבים אני פשוט הולך דוך לחדר.. ומה אני עושה בחדר? מעביר תזמן.. מחשב טלוויזיה טאבלט טלפון.. מגיע הערב אני הולך למיטה והולך לישון.. זה הסדר יום שלי: לקום בבוקר להתארגן ללכת לבצפר.. לשבת לבד לקבל הצקות.. לחזור לבית ללכת לחדר להעביר תזמן וללכת לישון ואז לקום בבוקר.. זה המצב שלי ביום יום במשפחה ובבצפר.. מה עם חיי חברה? אין. שנה שעברה הייתה לי חברה שהיא הייתה הכל בשבילי.. אהבת אמת.. היא נכנסה לי עמוק ללב.. נפגשנו והייתי לתקופה מסוימת הכי מאושר בעולם.. עד שהיה יום אחד שהיא פשוט חתכה הכל.. עזבה והלכה.. אני חושב שבאותו יום זה היה ניסיון התאבדות אמיתי.. חוץ ממנה דיברתי עם 5.. זה מה שהיה לי 5 אנשים בחיים שלי. וגם אותם לא ראיתי מה שאומר שבמציאות הייתי ל-ב-ד עבר הזמן.. היה לי קשה יותר בכל יום יום שעבר.. עברו שבועיים מהפרידה והתקרבתי לאחת הידידות.. מור (שם בדוי) ונהיינו חברים.. אני בהתחלה "תפסתי טרמפ" בשביל לשכוח מהחברה הקודמת:/ (באמת אהבתי את מור אני לא שחקן) והתאהבתי בה יותר ויותר.. אבל מור.. כל יום ויום זילזלה בי.. פגעה בי.. החמירה יותר את מצב שלי, הרחיבה תצלקת המדממת הזאת בלב, ןגמרה לי יותר מהר את הכוחות.. עבר חופש גדול אני ומור נםגשנו והמשכנו להיות בקשר.. לפני כמעט חודש, רבנו סופית והיא נפרדה ממני ונהייתה לסבית.. ושוב כאב לי ממה שהיא העבירה אותי כל יום. מהפרידה ממור ומהקודמת שעזבה אותי:/ אחרי יומיים התחילה השנה.. באתי בלי חשק לבצפר.. והמצב המשיך להחמיר... לפני שבועיים, התחלתי להכיר אנשים חדשים.. וגם התקרבתי לילדה מהבצפר.. שבוע שעבר.. הם התחילו לנתק איתי קשר.. חלק פשוט הלכו.. וחלק דאגו לתקוע לי סכין בלב ואז ללכת.. הילדה הזאת? יצאה עלי מול כולם בלי סיבה מיוחדת.. ואני כבר במצב של בלי כוחות.. שאני לא רואה את עצמי נשאר עוד הרבה זמן.. אתמול בלילה.. שלחתי לקודמת (לפני מור) הודעה שאני אומר לה מה אני מרגיש אליה.. וזה לא עבר לי ואני לא מצליח להמשיך הלאה.. והיא אמרה שהיא לא רוצה.. ואיפה אני היום? בודד בבית בבית ספר ובכללי.. כל יום נפגע ממישהו אחר.. ויושב ובוכה פה עכשיו שאני מסיים לרשום תסיפור השחור הזה..

אני פשוט מרגישה שבורה, בודדה, כאילו אין אף אחד בעולם הזה שבאמת יבין אותי אי פעם. האמת? אין לי כל כך סיבה להיות כל כך בדיכאון, יש לי חברות (ששמות עלי רק כשהם צריכות משהו) אבל תכלס לכל אחד יש את הבני אדם האלה בחיים.. ביסודי לא היה לי חברים בכלל, כל כך השתניתי מאז, היה לי בכיתות ז-ח את שתי החברות הכי הכי טובות שלי שתמיד היינו ביחד, למרות שהכרנו רק כששמו אותנו בכיתה ביחד. היינו צמודות אחת לשנייה, עד שהגיעה כיתה ט'- שהם פשוט הפסיקו לשים עלי. אני כל הזמן נזכרת באיך שהיינו פעם ועל איך שכל פעם שאני רואה אחת מהן או את שתיהן ביחד זה עושה לי רע, זה גורם לי להיות עצבנית ודיכאונית וכועסת. אבל חוץ מהם יש לי עוד חברות, איך הם לא רואות? איך הם פאקינג לא רואות שכל שנייה בבית ספר הזה אני מחזיקה את עצמי מלהתפרק? למה כשאני יושבת לבד בהפסקה והם רואות אותי הם לא באות לשאול מה קרה? איף אף אחד לא שם לב שהחיים שלי מתפרקים ושכבר אין לי אף אחד בעולם הזה?
ואוו ממש חפרתי אופס

שואל השאלה:
אני מודעת לכך שהזמן הוא התרופה הכי טובה, אבל איכשהו כשעכשיו אני שבורה כך, שום דבר לא נראה הגיוני בעיניי, אני רואה אותו, ואני לא רואה איך מישהו אחר אי פעם יגרום לי להרגיש הרגשה כה עזה ככה.
הוא הכל עבורי, אני לא רואה איך מישהו אחר יתפוס את מקומו, היה לנו סיפור כל כך יפה, כל כך עצוב.
לא יהיה לי את זה עם מישהו אחר. אני עם דמעות בעיניים..
אתם מבטיחים שאשרוד? אתם מבטיחים שנשמח? שאעבור הלאה? שהאנונימיות ישמחו? שאתם תחיו?

שואל השאלה:
קובי ביטון, אני על סף בכי
האמת שאתה מזכיר לי את עצמי, בכל יום אני קמה בבוקר, הולכת לבית הספר הזה, אוכלת את כל השיט שמסביב, ואז חוזרת הביתה, ישר לחדר, אבל איכשהו מתפתחים ריבים, הם אומרים שאני נרקבת לבד, שאני בלי חברים, שאני כישלון.
כבר הפסקתי להתייחס, אמנם זה עדיין טבוע בי (העצב שהם גורמים לי), אך אני לא מייחסת לזה חשיבות, הם כלום בעיניי.
עדיף להתרכז בדברים שאתה אוהב, דברים שעושים לך טוב (לא דברים שיכולים להיעלם, כמו אנשים).
ולאנונימית, כנל. אין משמעות לכלום, הכל ריקני.

:/

את אדם מדהים מאוד, כל הכבוד לך, יש פה סיפורי חיים פשוט מרתקים, לא יכולתי לקרוא את כולם, אנשים לא משנה מה קרה או מה היה בין אקסים או אקסיות, חברים, חברות וכל זה, תמיד תהיו חזקים. אני מאמינה בכוח של התקווה להחיות אנשים וגם אמונה בעצמך, כל אחד פה עבר דברים קשיים בחיים שלו, יותר מדי דברים שהיה לי קשה לעקוב ולקרוא אותם, תמשיכו להתגבר על זה, אל תוותרו לרגע, כל אלה שעברו דברים לא קלים, תזכרו שאתם יכולים לכתוב את הסוף של הסיפור החיים שלכם בצורה טובה יותר, אף פעם לא לתת לייאוש ולכאב לנצח אתכם, המגיבה בשם lona או משהו כזה, יש לך את האומץ הזה לעשות שינוי, אני די הולכת להישמע פה קיטשית וכל זה אבל באמת שכל אחת ואחד פה יכולים לשנות את החיים שלהם לטובה, כל אותם בריונים הם בסופו של דבר פחדנים, בנות מקובלות סתם רדודות, החרמים האלה, סתם מעשים של ילדים מושפעים, אקסים שבוגדים או עוזבים אותך, לא יודעים להעריך אתכן טוב, ויהיו כאלו שכן יעריכו, חברים שלא באמת חברים, לא שווים את זה, ויהיה הרבה דברים או חבר אחד שכן יהיה אכפת לו. תראו לעולם שאתם חזקים, כל אחד פה הוא חזק ואמיץ בדרכו שלו, ולכל אחד יש יכולת לשפר את החיים שלו, שואלת השאלה, את אדם מאוד אמיץ ומדהים... הלוואי שכל אותם אנשים יצליחו בחיים שלהם למרות הקושי ויהיו מאושרים לנצח, אולי לא לתמיד אבל יהיו מאושרים כל זמן שזה נשאר.

שואל השאלה:
את בעצמך מדהימה, אשתדל להיות שמחה..

טוב, גם כל אחת ואחד פה מדהים ומדהימה באתר הזה. יש אנשים ויש אנשים. יש אנשים שהם פשוט מלאכים בתחפושת של אנשים ויש מלאכים שהם בני אדם. אי אפשר לדעת את מי תפגשו בהמשך הדרך.. יש אנשים טובים בדרך באמת...

שואל השאלה:
אל תמעיטי בערכך, רק מהמילים שלך אוכל לראות כמה את מופלאה.

הרוב הדברים.. אני פשוט מאמינה שיש תקווה לאנשים פה, אני די חיובית וגם שלילית, אבל אני יודעת כמה לא קל לחיות שיש קשיים למרות שלא עברתי את זה, כולנו בני אדם וכולנו או רובנו חווים או עוברים דברים קשיים, הדבר היחיד שאנו יכולים לעשות בעולם הזה, זה לעזור זה לזה ולתמוך אחד בשני, "עולם חסד יבנה" גם את אל תמעיטי בערכך, כל אחד פה מיוחד. בדרך שלו או חשיבה שלו.. אפשר לעשות כמעט הכול אם פשוט מאמינים בעצמך, יותר מדי מאמרים של חשיבה חיובית וכל זה, עשו אותי כזאת. אני עדה לרוב הדברים פה על קשיים וחיים. אז אני פחות או יותר מבינה בזה. לא משהו..

כל חיי הייתי שבור בודד וריקני היום זה כבר ניהייה חלק ממני. עד היום אני כזה רק ברמה אחרת לגמרי.
הלב שלי היה כל כך הרוס הרגשתי שהוא לא קיים, עם הזמן כל הכאב שצברתי עם השנים יצרו את הלב שיש לי היום. וזה עשה אותי יותר אדיש ומדוכדך.
הבדידות היא חלק עיקרי בחיי אבל לא הכל.
בכל פעם שאני מנסה לעשות משהו ולקום אני נופל יותר חזק מהפעם הקודמת לרצפה.
אני הבנתי שעדיף להישאר על הרצפה כי כמה שאנסה אני בכל זאת יפול. זהו הגורל שלי.
כל שהייתי צריך לעשות הוא להביט במציאות ולהבין שאין לי עוד תקווה.
המטרה שלי בחיים היא לשרוד זה הכל. אולי הגוף שלי עוד חי אבל הנשמה שלי כבר מתה.

חברות תקשיבו תהיו חזקות, תנסו להשרוד
תאמינו לי שככל שהזמן עובר זה יהיה יותר טוב, תחשבונשעוד מעט יש עבודה בעל ילדים, יהכול ישתנה יהיה לכם חיים חדשים לא יהיה אכפת לכם מהחברות עכשיו יהיה לכם אנשים שבאמת יאהבו אתכם. רק תשרדו בנתיים תקחו פסיכוחוג תפרקו, ואל תשימו על החברה, כי זה דבר מגעיל.
בקיצור, מאחלת לכם שנה טובה ושיהיה לכם רק טוב ותאמינו לי אני מבטיחה שזה יעבור עם הזמן...

הנשמה שלך לא יכולה למות בכלל ויש לך תקווה לחיים, תמצא מטרה טובה יותר. היא לא מתה, היא עוד קיימת וחיה, פשוט תנסה למלא את החסר שיש בך. הנשמה שלך עוד חיה

שואל השאלה:
barely alive
תשמע, אני לא יודעת מה לגבי השאר שקראו את התגובה שלך, אבל הדבר שאני בטוחה בו, זה שאתה בן אדם מדהים, הנשמה שלך לא מתה, היא פה, אני מרגישה אותך, אתה לא רע כמו שאתה חושב, אתה ההפך, אני יודעת על מה אתה מדבר, ההרגשה המגעילה הזאת שסוחבת אותך יום יום, התסכול מכל דבר
אני בשלב כזה בחיים, שלב מזוויע, אבל הציק לי שכתבת שהתייאשת, אל תתייאש, אני מבקשת, אתה כזה מקסים, אני לא בן אדם אופטימי, אבל תעשה הכל בשביל שתהיה שמח, מגיע לך
מעשים, לא מילים.

ואוו, את מהאנשים הכי טובים שפגשתי בחיי, כל הכבוד לך!
כתבתי, אבל מחקתי את זה ושמרתי,
אם אכתוב, מישהו יקרא?

תודה לך שואלת השאלה אבל אין עוד משהו שאת יכולה להגיד שלא אמרו לי וישנה אותי.
זה מי שאני אין עוד דרך אחרת. כל השנים האלו יצרו את מי שאני היום, זה הכל.
כל מה שנשאר לי הוא לחזק ולתמוך באנשים שקשה להם שעוד יש בהם תקווה ולהחזיר אותם למסלול.
וזה מה שאני רוצה לעשות בחיי. לקחת את הרצון הזה ולהפוך ממנו למשהו אמיתי.
מקום שבו כל ילד שחווה חיים מלאים בכאב יוכל להיות שם ולקבל שם את החום שהוא זקוק לו.
אני כבר נמצא בפרוייקט אישי שהצבתי לעצמי, מקווה שהכל יסתדר כמו בראש שלי.
--
ואנונימית אני תמיד פה ויכול להקשיב ^_^

(אני האנונימית מעלייך)
אני סתם אפרוק, אני לא חושבת שמישהו הולך לקרוא את זה..

אני מרגישה בדיוק כמוך (שואלת השאלה),
נגיד היום,
רגע אחד אני מרגישה די טוב, ואומרת הכל יהיה בסדר.
תוך כדי מזעזעת על איך יכולתי לכתוב אתמול מכתב פרידה מהמשפחה שלי..
ורגע אחרי, אני רוצה לחזור לחדר ולכתוב את המכתב עד הסוף,
לכתוב לכל שאר האנשים שאני מכירה,
ולהתחיל לחשוב על איך אני מפסיקה לחיות..

למה אני ככה? כי אני מיואשת..
פעם הייתי מישהי כל כך חברותית, מאוד מאוד ביישנית, אבל חברותית.
כולם אהבו אותי, הייתי נחמדה, אוהבת בחינם, ללא גבולות. גם את אויביי.
הייתי מפזרת חיוכים, בלי סוף, עוזרת לכל מי שאני יכולה.

במקביל לאושר והאופטימיות שלי ועם השנים,
הבנתי שיש אנשים מנצלים את כל זה לרעה.
בכיתה ו בערך, שמתי לב שמשהו כאן לא בסדר.. (אולי כי התבגרתי קצת)
שמתי לב שהחברה הכי טובה שלי משקרת לי המון,
שיש שני ילדים שמקניטים אותי, ואני פשוט מחייכת ולא עונה מתוך בושה,
שההורים שלי לא מתייחסים אליי כפי שהייתי רוצה שהם יתייחסו..
ועוד הרבה..

שנתיים לאחר מכן, נבגדתי,
בתור אחת שאוהבת ללא גבולות, זה שבר אותי,
זה גרם לדיכאון העיקרי הראשון שלי, עם ניסיון התאבדות.
אף אחד לא ידע מה אני מרגישה, א ף א ח ד לא עזר..
יצאתי מזה לבד..

מאז עברתי כמה מעברי ביתי ספר,
שכל פעם מחדש זה מקום חדש, ילדים חדשים, קושי חדש..
אבל עברתי את זה..
חוץ מעכשיו, המעבר לתיכון, כן הוא עם אותה כיתה.. אבל זה תיכון.. בגרויות..
זה גורם לי ללחץ שאני לא יכולה לעמוד בו.

ניסיתי להתחבר לעוד כמה בנות בשנים האלה,
היה לי מאוד קשה לסמוך, אבל הצלחתי,
עברתי עם כל אחת תקופה ממש כיפית,
ומה בסוף? כולן תקעו לי סכינים בגב.
גם על זה התגברתי.

במקביל לכל זה התחילו להיות לי בעיות בריאותיות,
שאני סובלת מהן כל יום..
הן התחילו בעיקר בגלל הסבל הנפשי, הלחץ, החדרות..

ומה עכשיו? אני מרגישה שאני לא יכולה להתמודד יותר..
שלא לגמרי התגברתי על הכל, שמשהו הצטבר לי..
שאני לא מהאנשים שנועדו לחיות,
לא מהאנשים שיוכלו להתמודד עם עוד קשיים, לחצים,
ככה אני מרגישה כבר מסוף שנה שעברה, כלומר בערך 3-4 חודשים.
בטח תגיד, נו אם שרדת את זה, תוכלי עוד..
אני לא חושבת..
כי אין מי שיקשיב לי,
אני חושבת שמשפחה שלי לא תוכל להאמין למה שאני מרגישה,
הם יגידו לי שאני מגזימה, כי הוא לא רואים כלום ממה שעובר עלי, הם לא מתעניינים, כנראה בגלל האחים שלי.
זה בסדר! אני מבינה אותם! הם מדהימים, אני אוהבת אותם.
וחברים? אין לי. יש לי ידידם וידידות, על אף אחד אני כבר לא סומכת.
היה לי ידיד-חבר הכי טוב, הרבה זמן.. אבל הוא כבר מתחיל לשכוח אותי..
בחופש הגדול, חוויתי בדידות,
נפגשתי עם "חברים" כמה פעמים בודדות,
וכל שאר החופש, ישבתי בחדר, ליד המחשב.
מה החזיק אותי בחיים, זה האתר המדהים הזה.
חרשתי עליו שעות כל יום, הייתי עוזרת לאנשים. עזרתי כאן לעשרות אנשים.
על הדרך גם זלזלו בתשובה שכתבתי להם במשך חצי שעה וגם לא חסרים כאלו שהטרידו,
אבל כל אחד ואחת שעזרתי לו, ששיניתי לו את המצב רוח, זה היה שווה את זה. כל כך.
זה גרם לי להרגיש, שיש אנשים שצריכים אותי כאן,
שיש לי מה לתת לאנשים כאן.
אבל זה כבר פחות עובד עלי,
כמו שכתבתי אתמול במכתב, אמרתי להורים שלי שיכנסו לכל שיחה ולכל תשובה שעניתי כאן,
ושיפיצו את זה מה שיש לי להגיד לאנשים שצריכים עזרה, לכל מי שצריך.

תודה רבה לך!
מקל עלי שפרקתי את זה,
ההרגשה היא כמו אתמול, (כשפרקתי על דף)
אבל מצד שני.. זה קיים בי..
הייתי רוצה שיקרה לי משהו שיהרוג אותי פיזית כדי שלא אגיש כבר כלום נפשית..
אני לא יודעת מה בדיוק עוצר אותי מלעשות את זה..
אולי בכל זאת דאגה למשפחה..

אני יכול להבין אותך את הכאב שעברת, בדידות היא שורש של כל סבל אני חווה אותה בכל יום (או לפחות חוויתי. היום קיבלתי את כל הכאב והפכתי מזה אישיות ואדישה)
להיות בודד/ה זאת לא הכוונה להיות בלי חברים או חברות הרי כל אחד לעצמו, והן תמיד יכולות לבגוד בך.
להיות בודד/ה זה לצבור כל כך הרבה כאב מבלי שיהיה שם אדם שאכפת לו ממך ותפרקי לי את כל שעל ליבך. אדם שיסחב מהכאב שאת סוחבת על הלב.
אז אל תהי עצובה שאין לך חברות או חברים, את יכולה להיות עצובה שאין לך אדם שבאמת יהיה אכפת לו ממך ותאכלי לדבר איתו על כל דבר שכואב לך. אבל גם את זה אפשר לפתור הרי איך אפשר להתעלפ מילדה מקסימה כמוך. אני מוכן להיות פה תמיד בשבילך אני מבין את הכאב שלך, עברת המון בחיים
את מרגישה שהלב שלך כבר הרוס ואין לך עוד תקווה, אבל תדעי שכן יש לך ויותר מזה יש לך עתיד זוהר.
אני מבין שאת מרגישה שאין כל סיבה להמשיך לקום אם את נופלת בכל פעם, אז תתני רק לאנשים שאת סומכת לתת לך לקום. איך תגלי את זה? לפני שאת נותנת להם את היד תבחני אותם מכל זווית. אל תסמכי על אנשים כל כך בקלות. גם אם תצאי קשה בפניהם. זה עדיף מאשר לפגוע בעצמך, זה עדיף מאשר שיקימו אותך ואז יפילו את עצמך בחוזקה שוב לקרקע.
את יכולה לקום לבד בעצמך, לאחוז במקל משלך ולקום מבלי לסמוך על אף אחד. אבל זוהי הדרך הקשה.
אני תמיד פה כדי להיות השלב הראשון כדי לעזור לך לקום

הרצון שלך לעזור זה מה שיחזק אותך, תביני שאת אדם מדהים וכל אחד שמכיר אותך זו זכות בשבילו, זה גם מה שיתן לך ביטחון לדעת שאת לא צריכה את ה'חברות' שפוגעות בך בכל פעם.

שואלת השאלה ראיתי אותך שואלת מה עושים עם לב שבור?
נתחיל בזה שכאב פיזי אפשר להעלים, והוא יעבור מהר.
אבל כאב שבלב לא מתרפה בקלות. מטפלים בו ע"י חום מלב אחר. לתרופה הזאת קוראים - אהבה.
זאת הדרך היחידה לטפל בלב שבור את זקוקה לאדם שיאהב אותך, לאדם שתספרי לו הכל.
אני לא הייתי מבקש ממך לפרוק מה יש לך על הלב פה כי אני יודע למה את זקוקה..
לפרוק פה זה לא ממש יעזור, מה שאת צריכה זאת תחושה חמימה של אדם שישב איתך פנים מול פנים ויקשיב לכאב שלך. אנשים הולכים לפסיכולוגים אבל זוהי דרך עקיפה. אין פה חום אמיתי. זאת פעולה מזוייפת של הדבר האמיתי.
אני לא יודע הכל לגבייך, אם יש לך ידיד טוב שאת סומכת עליו בלב שלם, או חברה מאוד טובה שלא תבגוד בך. בכל מקרה אני תמיד פה לתמוך בך ובכל אחד אחר שרק זקוק לזה.
אני מבין את הכאב שלך, אם רק תתני לי לפרוק מהעול והכאב שאת סוחבת אני מאוד אשמח כי זה מה שמספק אותי.

שמתי לב שכולן (רובן) פה שהגיבו הן בנות, אני בן אז אני לא רוצה שזה יראה שאני תומך יותר מידי, ויש לי כוונות אחרות.
הפיתרון הסופי שלי לכולכן פה היא שתתאספו יחד. כל הבנות פה תהיו קבוצה (ואני לא מתכוונן לוואצפ)
תהיו קבוצה שנפגשת יחד מידי פעם שמשתפות הכל אחת לשנייה.
אתן מפחדות שיתקעו לכן סכין בגב? אז הנה לכולכן יש פחדים משותפים ולכולכן יש את הפיתרון המשותף.
אתן צריכות לתמוך אחת בשנייה. רק מי שחווה את הכאב שלכן יכול להבין אותכן. זה למה אתן צריכות להתאגד. תצרפו אליכן עוד בנות שצריכות תמיכה ויחד הקבוצה שלכן תגדל.
אל תסתמכו על אחרים שלא מבינים אותכן. תסתמכו על כאלו שכן.
אני מאחל לכן בהצלחה וזכרו שאני תמיד נמצא פה לעזור ^_^

שואל השאלה:
ראשית, barely alive
מעולם לא היה מישהו לצדי, מעולם לא היה מישהו שיכלתי לשבת ולדבר אתו על כל מה שבלבי, מעולם לא היה מישהו שסמכתי עליו.
בעקבות מה שקרה לי עכשיו, עם הבחור שבגללו לבי נשבר, אני צריכה זאת יותר מכל.
כל דבר שאני עושה מזכיר לי אותו, כל דבר שאעשה יגרום לי להיזכר איך הוא לעולם לא יהיה שוב איתי בכדי לחוות אותו.
בכל יום כשאני קמה, בשנייה הראשונה, הדבר הראשון שאני חושבת עליו זה הוא, ואז הדמעות זולגות, והלב מתפוצץ מכאב.
אפילו המשפחה שלי לא לצדי.
אין לי תיאבון ומצב רוח..
נשמע קיטשי, נשמע מוכר, נשמע פתטי, אבל לעזאזל אני כל כך אוהבת אותו
הזמן הוא התרופה הכי טובה, אני מודעת לזה, אך איכשהו הדיכאון גובר את זה.
בפעם הלפני אחרונה שהפסקנו לדבר אחרי תקופה מסוימת הצלחתי להתגבר טיפה, כלומר, לא בכיתי בכל פעם שנזכרתי בו, זה רק צבט לי בלב חזק, זה רק תסכל אותי.. אבל הוא חזר לחיי, ועזב.
ואני מתמוטטת, אני צריכה שמישהו יהיה לצדי, ואין לי אף אחד כזה, כולם מסביבי כל כך בורים, שלפעמים אני רוצה לברוח מהכול.
איך אמצא מישהו כזה? איך אסמוך על מישהו שלא יעזוב? כואב לי הראש..
שנית, לאנונימית, זו הרגשה מאוד מוכרת, אני לא יודעת איך לעזור לך, כי אני אפילו לא יודעת איך לעזור לעצמי.
אנשים אומרים לי "יהיה בסדר", "זה רק תקופה, זה יעבור", "את לוקחת הכל קשה מדי, תשתחררי קצת".
נו באמת..
אני אוהבת אתכם, מצחיק שרק האנשים שבמחשב הם האנשים שתמיד הרגשתי חיבור איתם, הם האנשים שתמיד אהבתי.

barely alive,
ואוו, תודה רבה לך! אתה בן אדם מדהים!
אני לא יודעת איך להודות לך על מה שאמרת ועל זה שהשקעת בי זמן,
נתת לי קצת תקווה.. אני מקווה שזה יחזיק להרבה זמן..
תודה.. אני מאחלת לך הרבה טוב בחיים,
ולכולכם,
שנה טובה 3>

אולי את כן תמצאי, ואולי זו באמת תקופה רעה שיכולה לעבור אם משנים אותה. תלוי בך

הזמן הוא לא התרופה הכי טובה. כמו שאמרתי, התרופה לכאב שבלב היא חום ואהבה. לאו דווקא בתור זוג,
אהבה טהורה מאדם שבאמת אכפת לו ממך שרוצה שרק יהיה לך טוב ולכן הוא מוכן לעשות הכל.
איך תמצאי מישהו כזה? בתור התחלה אני מוכן להיות האדם שיתמוך בך תאמיני לי אני יודע איך זה שאף אחד לא מקשיב לך. אנשים תמיד אמרו לי, "חפש חברים" אבל אף אחד מהם לא הציע את עצמו להיות שם בשבילי. אני לא רוצה להיות אחד כזה שרק יגיד לך לעשות משהו ולא לעשות משהו בעצמי.
היה לי אדם אחד, חבר טוב שהייתי משתף איתו הכל ובכל זאת גם הוא בגד בי. אין לי אבא לדבר וללמוד ממנו, אני לא מחובר עם המשפחה שלי מה שנשאר לי זה להתמודד עם הכל בעצמי.
הזמן לא מרפה אני יודע את זה כי אני רק סבלתי מזה, התרגלתי למצב הזה בעוד שלא ניסיתי לעשות דבר.
אל תעשי את הטעות שלי. קומי ועשי משהו באמת, להתכתב עם אנשים באינטרנט רק גרם לי להבין שכולם רובוטים. זה לא יעזור לך את צריכה לצאת לעבר המציאות ולדבר שם עם אנשים. להרגיש אותם.

אנונימית. אם תרגישי שוב חסרת תקווה תהי בטוחה שאני תמיד אהיה פה ואת יכולה לדבר איתי,
ואולי נמצא יחד משהו שיחזיק לך את התקווה לתמיד.

עבר שנים אבל תקשיבי לי,
יהיה טוב אם את צריכה לדבר עם מישהן אני פה:)