היי, קורה לכם שלפעמים תוקף אתכם פלאשבקים כואבים מהעבר, פלאשבק מרגע מסוים שהוא טראומתי? ספרו בבקשה, אפשר גם מאנונימי. ואיך אתם מתמודדים עם זה? *שאלתי את השאלה כבר, אשמח לעוד תשובות*

אתמול כשחיכיתי לאוטובוס ראיתי אותו.. הוא לא אקס או משהו, הוא מישהו שנראה לי הכי פגע בי בחיים.
ואז נזכרתי בהכל, למרות שאני דיי חיה את זה, אז אני נזכרת בזה מלא.
רעדתי וניבהלתי, אחר כך קצת נרגעתי, הייתי שקועה במחשבות, סיפרתי את הסיפור לידיד במסעדה בערב, ופשוט המשכתי קדימה.
זה קשה הכי בעולם לדעת שהוא מאושר וחיי את החיים שלך ואת בוכה בגללו עד היום ( יותר משמונה שנים עברו, אגב)
יש לי פסיכולוגית, אני מדברת איתה גם על זה, כי זה משפיע לי על החיים, אני צריכה למתן את ההרגשות הקיצוניות ואני עובדת על זה.

עברתי חרם ביסודי וכל הזמן צחקו עלי והשפילו אותי. תמיד היה מישהו שהגן אבל לא תמיד זה עזר... עד היום הזיכרון מוביל אותי לכל מקום. מתמודדת עם זה אבל ככל שעובר הזמן הזיכרון הולך ונדחק:)

כשסבא שלי נפטר.
היינו בסלון, ראינו טלוויזיה.
היה טלפון בבית, אמא שלי ענתה ומיהרה להתלבש ולצאת לבית חולים.
הייתי קטנה.
היום אני זוכרת אותו רק מתמונות וסרטונים.

שואל השאלה:
אנונימית אני כל כך מזדהה איתך!

הטרדה מינית
כל הזמן זה חוזר אליי

גם אני ככה לפעמים בכל מיני מקומות ורגעים אז פעם בזה קורה לי, יחסית פעם במלא זמן וזה על כל מיני רגעים שעברו לי ועוברים לאחרים ולא רק לאחרים ואז אני נילחצת ורועדת ומתיישבת ומנסה להירגע ועוברת הלאה..

כן.*עניתי כבר על זה*
שהייתי קטנה מאוד אבא שלי התאבד ולאימא שלי היו טראומות והיא לא יכלה לטפל בי והיא שלחה אותי לבית יתומים.
ממש פחדתי ואני כל פעם רואה פלאשבקים איך אבא שלי התאבד ואיך אימא שלי שלחה אותי לבית יתומים..
זה ממש מעצבן וקשה לחיות אם זה...
אז אני מדברת עם חברות שלי על זה...

כל הזמן... אבל אלו דברים שאני לא סיפרתי ולא אספר לאף אחד...

גם לא כאנונימי

שואל השאלה:
אנונימית אם את צריכה לדבר על זה את יכולה לדבר גם איתי, תהיי חזקה

הייתה לי מגיל 5 עד כיתה ה' חברה הכי טובה. היא גרמה לי למעמד טוב בכיתה ואהבתי אותה. אבל בחופש הגדול של כיתה ה' אני, היא ועוד שתי בנות מהכיתה יצאנו לפעילות קיץ של תנועת נוער. יום אחד היה לנו יום יציאה לממדיון והן ישבו במושב הכי אחורי ( איפה שיש מקום לארבע אנשים) אז באתי להצתרף והן אמרו שרק בנות שהן מכירות יושבות לידן. כשנגמר החופש הן עשו עלי חרם... הן כבר הפסיקו את החרם לפני שנה, אבל ירדתי במעמד החברתי ויש לי רק ארבע חברות. אז כל יום יש לי פלאשבקים כי אני איתן בכיתה... אני יודעת שזה סתם טיפשי אבל אם כבר שאלת. לא כתבתי מאנונימי כי זה לא משמעותי וסתם טיפשי...

לפני שלוש שנים הייתי הולכת לבקר את סבתא שלי וכל פעם היא הייתה מחבקת ומנשקת אותי ונגעלתי מזה פשוט רציתי להתחמק מזה, יום אחד הפרעתי בבית ספר והושעתי והלכתי לעבודה עם אבא שלי ובדרך ראיתי את סבתא שלי היא חיבקה אותי, והרגשתי משהו אחר הייתה לי תחושה לא טובה. יום אחרי זה אבא שלי דיבר עם אחותו בטלפון ובאותו זמן הייתי בהפסקה, והתקשרתי אליו הוא ענה לי בטעות והוא בדיוק אמר לה שסבתא שלי נפטרה, לא ידעתי איך להגיב פשוט התחלתי לבכות. וזה עדין רודף אותי שהתנהגתי ככה ואני לא מצליחה לשכוח את זה רק שהיא נפטרה הבנתי את משמעות הביטוי רק כשאתה מאבד משהו אתה מבין כמה הוא חשוב לך.

היה תקופה שילדים דיברו עלי וריכלו מאחורי הגב, אני בחיין לא אשכח את השנייה שראיתי שכל החברים שלי צוחקים על מה שאני עשיצי בגללם.. ויש מישהי שאני ממש אוהבת שפשוט ראיתי אותהבוכה והרגשצי שנשבר לי הלב

קרה לי שהייתי גרה תקוםה של כמה חודשים אצל קרובי כי בדיוק עברנו דירה וכו
ואני לא היסתדרתי עם הילדים שלו הייתי בודדה ויום אחד שניכנסתי לשירוצים שניים מהילדים שלו ריססו לי מהחלון שהיה למעלה ספריי של השירותים והתחילו לרדת עלי ולצחוק ומה שלא תרצו.

עד היום כשאני רואה אותם אני לא מסוגלת לדבר איתם ואפילו לא להגיד שלום רק לבכות ולאחד להם שלא ידעו מה זה שימחה בחיים מהצער והעלבון שהם גרמו לי..
עד היום אני בוכה מזה
אני פאקינג הייתי ילדה בת 12 והם בני 17/18/19
עכשיו הם בני 23/4/5 ועדיין רווקים..
האמת?!
ממש קשה לי לסלוח להם על זה אני עד היום פגועה
זה זיכרון שלא יעלם מליבי לעולם
עם העוגמת נפש שהם השאירו לי
נכון שאני חייבת **להורים שלהם בלבד את כל החיים **אבל גם להם לא מגיע כי גם הם לא היסתדרו איתי והם גם לא אמרו להם כלום! כולם שם צחקו עלי גם כשבכיתי
הבת שלהם התארסה לאחרונה המזיבת אירוסים יהיו מתישהו חודש הבא האמת שממש לא בא לי ללכת לזה ודיי נמאס לי כבר מלראות אותם מתה שיהיה לי בית משלי חדר פרטי ושקט משלי בלי שאחרים ינדנדו לי תשכל

פלאשבקים כואבים לא קורים לי בזמן האחרון אבל אחרי שראיתי סרט על זוג נזכרתי בחבר שלי ובכל נגיעה שלו בי והדמעות פשוט התחילו בגלל שעד עכשיו כל מי שהייתי איתו התנהג אליי ממש חרא והוא שונה..

אני גם לא יודעת איך להתמודד עם זה...
אםבכלל לספר להורים שלהם על זה...
כל פעם שאני רואה אותם אני רוצה לבכות
.. ועזבי את זה גם היו עושים עלי חרם כשהייתי ביסודי
יום אחד שתי בנות דפקו לי את הראש בקיר.. רעד היום יש לי צלקת בעין ואת הזיכרון מהבכי.
אין לי מה להגיד חוץ מילדים הם הדבר הכי אכזר שיש וזה לא משנה בני כמה הם וכן אני כן אכליל כי כולם זבלות על אפ אחד אי אפשר לסמוך.. זה הרחיק אוצי מהמון אנשים כל מילה שפונים אולי אני ישר תוקפת
קיצקוץ חיים לא משהו חוץ מאיפה שכן...

לפני חצי שנה היתה לי שריפה בתוך הבית ועד היום אני נזכר בזה וגם לפני יומיים חלמתי חלום שכול השכונה עולה באש

יש לי פלאש בקים כאלה.. לא נפרט עכשיו חח
אבל כשיש לי אותם אני פשוט מנערת לעצמי את הראש ומוצאת לי איזה משהו להתעסק בו כדי לשכוח ולהדחיק כמה שרק אפשר

הרוב יש לי פלאשבקים מפאדיחות שקרו לי

שואל השאלה:
שיצחקו אז מה? על כולם צוחקים מידי פעם! תצחק עליהם חזרה
אף אחד לא יותר טוב ממך.

אמ זה לא פלשבק, אבל זאת הרגשה כזאת שכל הזמן כל מי שמסביבי נרתע ממני, או אם למשל הוא צוחק אז יש לי תחושה שהוא צוחק עלי, כי תמיד זה היה לי קורה בבית הספר ובעוד מקומות, הם פשוט צחקו עלי מול הפרצוף, ועכשיו זה פשוט רודף אותי ההרגשה הזאת.. וקשה לי לתקשר עם אנשים עם הרגשה כזאת כל הזמן
וקיצר אני מנסה להתעלם ממנה.. אבל זה קשה, וכל הזמן יש הרגשה שזה נכון...
(יש סיבה שהם צחקו וצוחקים, אז בגלל זה קשה לי להתעלם מההרגשה)

כן לצערי
מדברים שראיתי ולעולם לא רציתי
מדברים שסיפרו לי ולעולם לא רציתי לדעת
ומהכאב של הפלאשבק

על זה שחתכתי פעם.. שניסיתי להתאבד ואיך בכיתי שעות על כלום.. נכנסתי לדכאונות ולא יצאתי מהבית אפילו.. היום ניזכרתי בזה ואני חוזרת לזה שוב ושוב.. אני נכנסת לדכאונות וחתכתי את עצמי.

הוטרדתי מינית כשיצאתי לרוץ מאוחר פעם אחת והצלחתי לברוח אבל אני כל הזמן נזכרת שוב ומרגישה כאילו אני חווה אתזה שהוא רץ אחרי ושהוא נגע בי ואיך הצלחתי לברוח ואני מרגישה שהדופק שלי עולה בדיוק כמו שהיה באותו רגע ויש לי גם סיוטים בלילה ואני כל הזמן חושבת מה יכול היה לקרות אם לא הייתי מצליחה לברוח ממנו. אני בן אדם שיכול להכות מישהו ולהתפרץ מתסכול/עצבים אם מישהו נוגע בי כי מאוד מאוד מאוד קשה לי עם מגע, אז עוד מגע מהסוג הזה זה משהו שקשה לי להתגבר עליו ואני חושבת שאם זה היה יותר גרוע ומגיע לאונס, לא הייתי מסוגלת להמשיך לחיות כי זה כבר יכול היה להיות יותר מידי בשבילי.
אני מתמודדת עם זה על ידי כך שאני יושבת בשקט גמור וקוראת ספר שאני אוהבת ומנסה להתנתק מהעולם, שומעת מוזיקה מרגיעה. אחרי שזה קרה פחדתי לצאת החוצה לרוץ בחושך אז עכשיו אני פשוט יוצאת מוקדם בבוקר והריצה מנקה לי את הראש, אני חושבת על דברים כיפיים וזה עושה לי מאוד טוב.

קורה לי הרבה, נאסתי בגיל 14.
היום אני בת 17 וכרגע אני לא מסוגלת להתנשק עם חבר שלי או בכלל להגיע לשם סיטואציה מינית כי זה מחזיר אותי לזה.
הוא מודע למצב ומכבד אותו.
אך זה ממש קשה, גם כל פעם שאני חובה הטרדה מינית ברחוב (נגיעות או צעקות - לרוב צעקות) זה חוזר אליי.

אני זוכרת את היום הזה ולא נראה לי שאני ישכח... זה תמיד רודף אותי.. היום הכי גרוע בחיי! היום שהיה צריך להיות מיותר לגמרי. זה היה יום שישי. הייתי בת 10. אחי היה בן 13. כל מיני סצנות מהבאלגנים של הגירושין של ההורים שלי.. זה התחיל כאשר אבא שלי ראה את ההודעות שאמא שלי שחכה למחוק כאשר היא בגדה בו. הוא בדיוק היה באתר בניה, בבית שלנו! שממש היה שניה מלהיות מוכן כבר למגורים. אמא שלי נסעה משם ושחכה שם את הפלאפון שלה אני זוכרת שישר היא נלחצה וחזרה מהר וכבר הוא הספיק לקרוא את ההודעות. אני ואח שלי היינו באוטו ושמענו את הצרחות בכי שלו מהבית. הוא בא לתקוף אותה אבל ישר היא נכנסה לרכב ושמה פול גז.. הם עשו מרדף, היא עם הרכב והוא עם האופנוע שלו, נכנסנו לכל מיני סמטאות ואני זוכרת שהתחבאנו מאחורי האוטו. אימי פחדה לחזור הביתה אז נסענו לסבא וסבתא לליל שישי, באותו יום כבר היינו סוגשל בטוחים שאבא התאבד. פתאום, לפני הקידוש שסבא בעודו מברך, אנחנו קולטים מהשער את אבא בא בריצה ופותח את הדלת בחוזקה. דוד שלי החזיק אותו כשהוא צורח מבכי "אני יהרוג אותה", הוא משך בחוזקה אותי מהיד וצרח עלי למה לא אמרנו כלום. אמא רצה ישר לחדר וברחה מהחלון, ואני ואחי גם ברחנו מהבית כדי לא לשמוע את הצעקות (למרות שכל השכונה שמעה). אחרי שעה שהיינו לחוצים ולא ידענו מה לעשות, ראינו אותו מתקרב אלינו, אני באתי לברוח כי פחדתי ואחי הלך אליו אז גם אני באתי אליו. אני זוכרת את אותו הרגע שהוא חיבק את אחי, שניהם בוכים והוא אומר לו "כנראה אמא ואני נתגרש". תקופה שלמה לאחר מכן היו מלא סיפורים אני זוכרת את עצמי בבקרים מתעוררת ומוצאת מולי שוטרים וניידות בחוץ, לילות עם צרחות שאבא היה נועל את אמא בחדר כשהיא צורחת "תשברו את הדלת!"...
אלה טראומות שכנראה לעולם לא אשכח. אני לא בטוחה שבאמת מישהו יקרא את כל המגילה הזו אבל תודה - הייתי צריכה לשחרר את זה.

כשקראתי חשבתי שהתכוונת שאת נזכרת ברגעי פדיחה או משהו לא נעים ריב או משהו דבילי שעשית כיאלו לא עד כדי כך כמו שאנשים מגיבים פה אני תמיד חושבת ואומרת לעצמי זה לא כזה נורא או כבר שכחו מזה לא יודעת עד כמה זה יעזור תחשבי על זה שאת חזקה ותראי לכולם עד כמה את שווה ואת מאושרת באמת לא יודעת עד כמה עזרתי לך אבל לפחות ניסיתי

חתיכת סיפור:
הוטרדתי מינית מגיל 8-15 כל יום חוויתי אתזה מדוד שלי עד גיל 13 שההורים שלי חשבו שאני אשרוד לבד בבית, ומאז כל שבת הוא היה בא, הוא היה מופיע לי בסיוטים.
שהייתי קטנה מ8-10 אני פשוט הייתי קטנה לא הייתי מבינה שזה רע ונתתי לו בעיקרון, היו הכל, נשיקות, פשוט הכל, איבדתי את בתוליי מהכל.
מגיל 11-15 הוא הבין שאני לא קטנה יותר אז הוא התחיל לאיים עלי, וככה זה המשיך, אני כל כך פחדתי אל תשפטו.
גיל 15 וחצי סיפרתי לחברה שלי והיא כל כך דאגה לי אבל לא נתתי לה להגיד לאף אחד הייתי בוכה כל יום והיו ימים שחלמתי והייתי צועקת מתוך שינה וההורים שלי קלטו שכבר קרה לי משהו.
עד שהבנתי שאני יכולה להתקשר למשטרה בלי שיקרה לי משהו כבר חוויתי את הכל וסבלתי כל כך.
כמה חודשים אחרי זה חודשיים לפני יום הולדת ה-16 הוא כבר הפסיק ועשה אתזה לעיתים רחוקות יותר, כל פעם בשבועיים וזה היה נופל עלי בהפתעה אבל לפחות זה לא היה כל יום.
ההורים שלי נפטרו כמה ימים אחרי מתאונה שאני מעדיפה לא לספר עליה כי כואב לי מאוד וזה גם משהו שאני לא יכולה לספר בפרטי.
לאחר חודש בערך שאלתי בגוגל 'איך להתגבר על מוות' ואז זה הוביל אותי לסטיפס, זה עזר לי, מאוד.
הוא הפסיק שהיו לו כבר כמה חברות אבל שהכרתי את החבר הראשון שלנ ושסיפרתי לו אתזה הוא עודד אותע להתקשר למשטרה, וכבר לא פחדתי, כאילו כבר איבדתי הכל בחייםשלי ואין לי מה לעשות אז החלטתי לעשות אתזה אבל אז נזכרתי בסבתא שלי שהיא עזרה למשפחה שלנו כל כך ושהיא איבדה את הבן שלה כבר והיא במצב גרוע, שהבן שלה יכנס לכלא? זה היה אכזרי מידי אז פשוט חבר שלי דיבר איתו והחטיפו לו מכות ואינךי מושג מה קרה שם ואני לא רציתי לדעת.
כמה ימים אחרי דוד שלי תפס אותי לבד והרביץ לי, זה כל כך כאב אבל זה נתן לי כח להתקשר למשטרה והיום הוא בכלא ואני שמחה עלזה, סבתא שלי יותר התעצבנה עליו ואני מקווה שהיא בסדר.
היום אני בת 17 עם אותו חבר, אני אוהבת אותו כל כך, אני גרה איתו, ואני כותבת ראפ בעיקר על החיים שלי ואני מקווה שיצא מהשירי ראפ שלי משהו יום אחד..
פעם התביישתי בסיפור חיים שלי, כאילו שיצאתי מטומטמת והכל אבל הבנתי שאני לא צריכה.
חפרתי אבל זה עזר לי לפרוק^^
זה בהחלט ה'חוויה' שהשאירה לי צלקת לכל החיים.

לפני ארבעה חודשים הייתה תקופה של שבועיים שאמא שלי שהייתה בבית החולים, היא נפגעה מזיהום ברגל שהתפשט בכל הגוף שלה. במשך השבועיים האלה התקשרו אלינו כל יום מבית החולים על מנת לדווח על מצבה, וזה היה מלחיץ בכל פעם שהתקשרו אלינו. תמיד פחדתי שהטלפון הבא שיצלצל יודיע על משהו לא טוב. וביום שבת בשעה שש בבוקר התקשרו אלינו מבית החולים והודיעו שהיא נפטרה.
מאז יש לי טראומה מטלפונים שמצלצלים בבית.

הרוב פלאשבקים שצחקו עלי השפילו אותי הרביצו לי שמרוב פחד עשיתי במכנסיים מלא פעמים וזה צעקות של משוגעים כאלה אני לא רוצה לפרט אבל תנסו לחשוב בראש מה אנשים גדולים עשו לילד בן 10 וזה ממשיך ואני מת כבר להיות גדול כמו אח שלי. שבגלל כל הרגעים הקשים אני הרטבתי בלילה כשהייתי בן מגיל קטן עד גיל אני לא צוחק 12-14 גג רעדתי קפאתי במקום סבל וחרא בקיצור ובגלל הדברים הנוראים האלה היה לי סיוטים נוראים בלילה.. אבל הדברים האלה היו אולי פעם פעמיים שלוש אולי ארבע בחודש וכן פדיחה ורע לי וכל רגע מחכים איך לעקוץ ולהשפיל אותי ועוד חרא.. אני אני מת כבר להיות בן 20+ לא חייב להיות מעל 1.75 וחזק ולהחזיר לכל הכלבים שעשו לי רע או לכל החאקות שינסו רק לעשות לי חרא

וזה שוב אני ולפני חודשיים אני חטפתי צעקות ועוד רגע היה מרביץ לי ועשיתי מרוב פחד במכנסיים ואני בן 16 וחצי כן בושות