2 תשובות
בתקופת העלייה הראשונה, בתקופת השנים 1881 - 1904, הוקמו ברחבי ארץ ישראל כ-20 מושבות. מושבות אלו הצליחו אמנם לתקוע יתד התיישבותי בארץ ישראל, אך הן נתקלו בקשיים כלכליים חמורים, וזמן קצר לאחר ייסודן נאלצו לפנות ולהסתמך על תרומות, ובמיוחד על ממונו של "הנדיב הידוע", הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, עד אשר ניהולן של מושבות רבות עבר לידי פקידיו. אף שחלק מהמושבות קשרו יחסי שכנות סבירים עם שכניהן הערבים, סבלו רבות מהן מהתנכלויות, מהתקפות וממכת גנבות. הסיבה העיקרית להתנכלויות הייתה סכסוכי קרקעות. (1) חלק ניכר מאדמות המושבות נקנו ממשפחות עירוניות עשירות, שראשיהן כונו "אפנדים". קודם למכירת האדמות הוחכרו אלה לתושבים מקומיים, "אריסים". האריסים, שמלכתחילה ראו את האפנדים כמי שגזלו את אדמותיהם, לא ראו בעין יפה את הגעת המתיישבים היהודים, מתוך חשש שאלו ינשלו אותם מאדמתם. קשיים נוספים עלו מול השבטים הבדואים, אשר נהגו להתעלם מזכויות קניין על אדמות ועל מקורות מים. במסורת הבדואית היו נהוגים חוקים שונים הקשורים לקניין על קרקע, יבול ומים בתלות בעונות השנה; משום כך נתגלעו עִמם סכסוכים על השימוש באדמות המושבות לצורכי מרעה ובבארות לצורך השקיית הצאן. נוסף על כך, היות שהשלטון העות'מאני המרכזי התנגד באופן כללי להתיישבות יהודים בארץ ישראל, היו רבים שראו במתיישבים היהודים כ"ואלד אל מיתה" (ערבית: כמי שדמם מותר), וברכושם כהפקר.


אברהם שפירא
ההתנכלויות ומכת הגנבות הביאו את המתיישבים להתארגן להגנה עצמית ולשמירה, שהתבססה בתחילה על אנשי המושבות. בחלוף הזמן החלו המושבות להעסיק בשמירה תושבים מקומיים ערבים, מוגרבים, (2) וצ'רקסים. בעקבות מעבר המושבות לאפוטרופסות הברון ולניהול רוב המושבות על ידי פקידיו, גברה מגמת העסקתם של שומרים ערבים. פקידי הברון, בניסיון למנוע סכסוכים, העדיפו לשכור את השומרים המקומיים על מנת להבטיח את ביטחון המושבות. בנוסף נהגו פקידי הברון לשלם 'בקשיש' (שוחד) לבעלי שררה עות'מאניים על מנת להבטיח את ביטחון המושבות ויחס אוהד כלפיהם.

בשנת 1900 החליט הברון רוטשילד לצמצם בצורה משמעותית את תמיכתו ביישוב בארץ ישראל ולהעביר את ניהול המושבות לידי חברת יק"א. בעקבות כך היו השנים 19001904 שנות משבר כלכלי וחברתי עבור המושבות, ובעקבות המשבר הכלכלי חלה ירידה גם באיכות השמירה במושבות.

בשלהי תקופת העלייה הראשונה (1904) הייתה נהוגה במיעוטן של המושבות שמירה מעורבת. בפתח תקווה ראש השומרים היה אברהם שפירא, שנודע כ"מוכתר" המושבה וזכה לכבוד רב מהתושבים היהודים והערבים וגם מהשלטונות העות'מאנים. שפירא העסיק שומרים ערבים ויהודים באתרים רבים. בין היתר עבדו אצל שפירא כשומרים אלכסנדר זייד ויחזקאל חנקין, ממקימי ארגון השומר בעתיד. ברוב המושבות התבססה השמירה על שומרים ערבים וצ'רקסים. במקרים רבים נחשבו שומרים אלו לתקיפים המקומיים, כך ששמם לבדו הספיק להרתיע את גנבי הסביבה מלהתקרב למושבות, ולעתים הם אפילו לא נזקקו להופיע לשמירה. במקרים אחרים השומרים היו למעשה מנהיגי הכנופיות המקומיות, והתשלום על השמירה היווה דמי חסות להבטחת שלום המושבות. לעתים, ראו השומרים את עצמם כבעלי הבית במושבות, וביניהם לבין האיכרים שררו יחסים מתוחים, שאף נגררו במקרים אחדים להרמת ידיים והכאת איכרים. (3) בראשית המאה העשרים מנתה אוכלוסיית ארץ ישראל כחצי מיליון נפש, מהם כ-55 אלף יהודים, רובם אנשי היישוב הישן, ומיעוטם אנשי היישוב החדש - אנשי העלייה הראשונה ובני היישוב הישן שהצטרפו אליהם. השאיפה להקים ריבונות עברית בארץ ישראל, על פי רעיונות התנועה הציונית, הייתה משותפת לרבים בציבור זה, למול מגמות שונות ומנוגדות בכלל היישוב, ובעולם היהודי בכללו.
שואל השאלה:
תודה:)
אנונימית