תשובה אחת
פרק י"ז
הצעת גלית הפלשתי לישראל (א'- י"א):

פלשתים נאספו למלחמה בישראל וישראל נערכו מולם למלחמה.

גלית יצא לישראל בהצעה: במקום מלחמת רבים מול רבים הבו אדם יחיד שילחם מולי. אם ינצח הוא נהיה אנחנו לכם לעבדים ואם אנצח אני תהיו אתם לנו לעבדים.

תיאורו של גלית: אדם גבוה מאד (קצת יותר משלושה מטרים)!, חבוש כובע נחושת, לבוש שריון כבד מאד, רגליו מוגנות בבגד מצופה נחושת, בעל כידון נחושת וחנית כבדה.
גלית חרף "את מערכות ישראל" (חרף את ה').
תגובת ישראל: "ויחתו ויראו מאד".
דוד נשלח למחנה ישראל (י"ב- י"-ט):
שלושת בני ישי הגדולים הלכו אחר שאול למלחמה וישי שלח את דוד להביא להם אוכל ולהביא לו חזרה את דרישת שלומם.
דוד במחנה ישראל (כ'- ל'):
בהגיעו למחנה שאל קודם כל לשלום אחיו. בהיותו שם שמע את אחת מקריאותיו החוזרות של גלית לגבי הצעתו למלחמת יחיד מול יחיד ("ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום"). דוד ראה כי ישראל פחדו מפניו מאד ושמע את השמועה שהחלה במחנה כי שאול יתן את בתו לאשה ויעשיר את מי שיכה את גלית ויפטור את כל משפחתו מחובות כלפי המלך.
דוד החל לשאול כמה אנשים בזה אחר זה את השאלה שאת התשובה עליה כבר ידע:
"מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז". תוך כדי כך כעס עליו אחיו הבכור והוכיחו על עצם הירידה למחנה ועל "נדנודיו".
הגעת דוד אל שאול ויציאתו למלחמה בגלית (ל"א- מ"ז):
מטרת דוד בשאלתו החוזרת היתה שהדברים יגיעו לאזנו של שאול על מנת שיובא אל שאול ויוכל להשמיע דברו בפניו. בשמעו את חירוף גלית את ה' ובראותו את פחד העם מגלית היה לדוד חשוב מאד להשיב מלחמה שערה אל גלית "כי חרף מערכות אלקים חיים". שאול סבר כי אין בכוחו של דוד הנער להלחם באדם כמו גלית. דוד שכנעו בספרו לו על הכאת הארי והדוב והצלת השה מפיהם וכי ה' שהצילו מיד הארי ומיד הדוב יצילהו מגלית.
שאול הלביש את דוד במדיו, בשריון ובכובע נחושת וחימש אותו בחרב אולם דוד לא חש נוח באלו והחליט להשאר בבגדיו הרגילים. את החרב החליף בחמישה חלוקי אבנים מן הנחל, מקל וקלע.
גלית קלל את דוד באלקיו. דוד השיבו: "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות אלקי מערכות ישאל... היום הזה יסגרך ה' בידי והכיתיך... וידעו כל הקהל הזה כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה' כי לה' המלחמה ונתן אתכם בידנו".
הריגת גלית והנצחון על הפלשתים (מ"ח- נ"ד):
דוד ניצח את גלית והרגו בקלע ובאבן.
הפלשתים החלו לנוס וישראל רדפום והכו בהם.
הבאת דוד שוב אל שאול (נ"ה- נ"ח):
כשיצא דוד להכות את גלית שאל שאול את אבנר שר צבאו:
"בן מי זה הנער", וכששב דוד מהכות את הפלשתי שאלו שאול "בן מי אתה הנער"
ודוד השיב: "דוד בן עבדך ישי בית הלחמי".
הסברים אפשריים:
1. ע"פ חז"ל הודאג שאול שמא גבור זה הוא המיועד למלכות במקומו ולכן שאל "בן מי זה הנער" – אם בא ממשפחת פרץ בן יהודה - מלך יהיה, ואם בא ממשפחת זרח - חשוב יהיה.
2. בשל הדאגה שהטרידה אותו בעקבות נצחון דוד תקפה אותו רוח רעה ושכח את שם דוד ושם אביו.




פרק י"ח
אהבת שאול מתחלפת בעוינות (א'- ט'):

יחס העם לדוד: דוד היה אהוב על שאול וביתו ועל כל העם.

יהונתן כרת עמו ברית ונתן לו את מדיו, חרבו, קשתו וחגורו.

שאול מינה אותו על אנשי המלחמה ואילו עבדיו, כמו גם שאר העם, העריכוהו "וייטב בעיניהם".
שאול – מאהבה לעוינות: כששב דוד מהכות את גלית וישראל שבו מהכות את הפלשתים יצאו הנשים במחולות לקראת שאול המלך, אולם היו נשים ששחקו ואמרו "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו".
דבר זה עורר את חששו של שאול כי דוד ימלוך תחתיו ושאול החל להיות עוין את דוד.
נסיונו הראשון של שאול להרוג את דוד (י'- ט"ז):
רוח אלקים רעה תקפה את שאול והוא הטיל את חניתו בדוד. דוד הצליח להתחמק מחניתו ושאול ראה כי ה' עמו והחל לירוא ממנו.
כתוצאה מכך העבירו מתפקידו הראשון והשאירו כשר אלף בלבד, אלא שבכך גרם לעצמו אף יותר נזק כי במסגרת זו יצא דוד ובא לפני העם והעם החל להכירו טוב יותר ולאהוב אותו.
נסיונו השני של שאול להרוג את דוד (י"ז- ל'):
שאול הציע לדוד להתחתן עם מרב בתו מתוך כוונה לבקש ממנו להלחם בפלשתים תמורת נישואיו לה ומתוך מחשבה שוודאי יפול ביד פלשתים.
דוד סירב בצניעותו להצעה זו ("מי אנכי ומי חיי משפחת אבי בישראל כי אהיה חתן למלך"), אלא שאז חלה בכל מקרה תפנית בתכנית זו מפני שמרב ניתנה לעדריאל המחולתי לאשה ובמקביל הסתבר שמיכל בת שאול אהבה את דוד. שאול שמח לנצל זאת לצרכיו והעביר דרך עבדיו את המסר כי "אין חפץ למלך במוהר כי במאה ערלות פלשתים להנקם באויבי המלך", כשמטרתו האמיתית ממשיכה להיות "ושאול חשב להפיל את דוד ביד פלשתים".
תוצאת המעשה: דוד הכה מאתים פלשתים, מיכל בת שאול ניתנה לו לאשה ושאול ראה כי ה' עם דוד והוסיף לירוא ממנו ולהיות עוין לו. מאידך שמו של דוד רק עלה עוד יותר "וייקר שמו מאד".
אכיש היה סבור שבגידת דוד גיבור ישראל שהרבה חללים בקרב הפלשתים, ומחלת רוחו הקשה של שאול שפגעה קשות בעוז רוחו ושלוות נפשו, ומותו של הנביא הזקן שמואל, שעל תבונתו והדרכתו סמך העם החלישו את ישראל, לפיכך מצא עתה שעת כושר להילחם בישראל ולהכניעו.

בפרק כח נקרא על מצבו הקשה של שאול שהפך לאיש אומלל שסבל ענויי נפש, מלך בלי חסדי האל, עזוב מנביאיו ושנוא על כוהניו, הוא יודע שדוד אויבו חונה עתה עם גיבוריו במחנה האויב.

גם מצבו של דוד היה קשה עתה, מדוע?
שהותו בארץ נוכריה כאורחו של אויב עמו העמידה אותו במצב קשה. כשיצא אכיש למלחמה על שאול מצא אכיש הזדמנות לגבות את חובו מדוד. אכיש רצה לספח את דוד וגדודו לצבאו. "ויאמר אכיש אל דוד, ידע תדע כי אתי תצא במחנה אתה ואנשיך" (פס' א). לא לחינם נתן אכיש לדוד מחסה ומקלט בארצו, עתה מוטל על דוד להילחם עם הפלשתים נגד עמו.

מה הייתה תשובתו של דוד?
הוא השיב תשובה המשתמעת לשתי פנים: "לכן אתה תדע את אשר יעשה עבדך" (פס' ב). דוד היה במבוכה. להילחם בבני עמו לא יוכל, ולהשיב פני אכיש ריקם היה מתיירא, לפיכך השיבו תשובה סתמית: אתה תראה מה שאעשה, ואכיש הבין את דבריו: אתה תראה את הגבורות הגדולות שאעשה לך במלחמה.

אכיש הבין את דבר דוד כהבטחה, גם החליט למנות אותו למשרה נכבדה מהי? "לכן שמר לראשי אשימך כל הימים" (פס' ב).

בפסוק ג' מופיעות שתי ידיעות במאמר מוסגר מהן? מדוע הן מופיעות בפסוק אחד?
הידיעות הן: א) מות שמואל ב) הסרת האובות והידעונים מן הארץ. הידיעות האלה באות לבאר את המסופר על דבר בעלת האוב והעלאת שמואל מקברו.

שאול הסיר (השמיד) כמצוות התורה (ויק' כ, כז; שמ' כב, יז; דב' יח ט-יד) את האובות והידעונים. אוב הוראתו נאד של עור, ובא בהשאלה לקול עמום של איש המדבר מבית השחי שלו, כלומר קול מוסווה, והדורש אל המת, מאמין כי רוח המת מדברת אליו מן הקבר.
אובות מעלים מתים מקבריהם ודורשים מהם לחזות עתידות.
ידעונים – מכשפים, היודעים על פי אותות שונים לנבא עתידות. חז"ל אמרו: בעל אוב זה הפיתום המדבר משחיו, וידעוני זה המדבר בפיו (מ' סנהדרין ז. ז). כל אלה היו הבלים ומעשי תעתועים שהיו נפוצים לרוב בקרב הכנענים. כוהני האלילים הוליכו את העם שולל בתרמיתם ובתעתועיהם (אל תפנו אל האבת ואל הידענים, אל תבקשו לטמאה בהם ויקרא יט, לא), וכשראה שאול כי בבני ישראל נמצאים מכשפים שונים המנצלים את תמימות העם למען בצע כסף בנבואות הבל, ציווה לבער אותם מן הארץ כפי שהתורה מצווה.

"ויקבצו פלשתים ויבאו ויחנו בשונם, ויקבץ שאול את כל ישראל ויחנו בגלבע" (פס' ד). שונם עיר בנחלת יששכר (יהו' יט, יח) בעמק יזרעאל. שאול חנה בגלבוע – רכס הרים בין עמק יזרעאל ובין עמק הירדן. הפלשתים שלא הצליחו להחזיק מעמד בפני שאול בהר, פרצו דרך עמק החוף אל עמק יזרעאל. לקראת הקרב המכריע אספו את כל מחנות סרניהם.

מה הייתה הרגשתו של שאול?
"וירא שאול את מחנה פלשתים וירא ויחרד לבו מאד" (פס' ה). זו הפעם הראשונה שמופיעה לשון חרדה אצל שאול. (בפרק יז פס' יא כתוב:
"וישמע שאול וכל ישראל את דברי הפלשתי האלה, ויחתו ויראו מאד"). חרדה זו אות היא שסרה מעל שאול רוח ה', רוח הגבורה שצלחה עליו בראשית מלכותו, וגם אות שהרגיש שאול שהגיע הקץ למלכותו. שאול היה מדוכא מאוד, כי הרגיש עזוב ע"י אלוקים. הוא שאל באלוקים בכל הדרכים המותרות, כלומר ע"י חלומות ("הנביא אשר אתו חלום" ירמיהו כג, כח. נביא השקר האומר מה שחלם, כאילו מפי ה' שמע את הדברים)."אורים ותמים" (שמות כח, ל) ונביאים, ולא קבל תשובה, ושמואל לא היה עוד בחיים. בייאושו פנה אל בעלת אוב.

שאול שביער את הידעונים ובעלי האוב מן הארץ, אנוס היה להסתייע בבעלת אוב ברוב יאושו. הוא הלך להתחנן בפני בעלת אוב שתודיע לו מה יהיה גורל המלחמה. שאול שהיה איש שררה הפך לאיש רפה רוח בשעת מצוקה.

עין דור נמנית בכלל ערי מנשה, וישבה בגבול יששכר. נמנתה לפנים על ערי הכנעני שבני מנשה לא יכלו להורישן (יהו' יז יא, יב; שופ' א כז). האובות והידעונים היו נפוצים בין הכנענים ונחשבים כעבודה זרה.

כיצד הלך שאול אל בעלת האוב בעין דור?
שאול פשט את בגדי המלכות ולבש בגדים פשוטים, כדי שבעלת האוב לא תכירהו. לקח עמו שני אנשים, כנראה שני שרים. משמעות "אנשים" במקומות רבים אנשים גדולים וחשובים. חז"ל אמרו ששני השרים היו שרי צבאו אבנר בן נר ועמשא בן יתר. הם הגיעו מחופשים לבעלת האוב בלילה, כדי שלא ירגישו בהם. ייתכן שבעלת אוב עשתה מלאכתה בלילה.

מה בקש שאול מבעלת האוב וכיצד הגיבה?
הוא בקש ממנה להעלות מת מקברו. לא גילה לה מיד שאת שמואל הוא מבקש להעלות, כי רצה תחילה לברר אם תסכים לבקשתו. ערב מלחמתו הראשונה בפלשתים, נאסר על שאול לפתוח במלחמה לפני בוא שמואל. שאול לא חיכה אז לשמואל והקריב בעצמו קורבן, ואילו למלחמה זו שאול צריך לצאת לבדו, בלי עזרת שמואל ובלי עידוד של אורים ותומים. מחמת יראתו מן הפלשתים, הוא מחפש דרך לשמוע את העתיד מפי שמואל על המלחמה.
"ותאמר האשה אליו: הנה אתה ידעת את אשר עשה שאול, אשר הכרית את האבות ואת הידעוני מן הארץ, ולמה אתה מתנקש בנפשי להמיתני?" (פס' ט). כנתה את המלך שאול בשמו ולא בתואר המלך דרך זלזול. כך בטאה את כעסה על שאסר להתעסק באוב והשמיד את האובות והידעונים מן הארץ. שאול נשבע לבעלת האוב שלא תענש בעוון הדבר הזה. "ותאמר האשה: את מי אעלה לך? ויאמר את שמואל העלי לי" (פס' יא).

האישה הצליחה להעלות את שמואל וראתה את דמותו. שאול לא ראהו, רק שמע את קולו. "ותרא האשה את שמואל ותזעק בקול גדול" (פס' יב). האישה חששה שמא בא שאול לנסותה אם תציית לפקודתו, בדבר איסור מעשי כשפים. "למה רמיתני ואתה שאול?" אין שאול מכחיש כי הוא המלך, אלא מרגיע את האישה, שכבר נשבע לה, כי לא תיענש הוא רוצה לדעת מה ראתה. "אלקים ראיתי עלים מן הארץ" (פס' יג). הכוונה כנראה לרוח החיה של המת, שהיא החלק האלוקי שבאדם העולה משאול, הנחשבת לפי אמונתה כנמצאת מתחת לארץ. שאול מבקש לדעת מה מראהו של העולה. "ותאמר איש זקן עלה והוא עטה מעיל, וידע שאול כי שמואל הוא, ויקד אפים ארצה וישתחו" (פס' יד).

שמואל שאל את שאול מדוע הפריע את מנוחתו."ויאמר שאול צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי, ואלקים סר מעלי, ולא ענני עוד גם ביד הנבאים גם בחלמות, ואקראה לך להודיעני מה אעשה" (פס' טו). שאול לא הזכיר את האורים והתמים, כדי שלא להזכיר הריגת כוהני נוב. שאול מבקש משמואל עצה והדרכה, כיצד להינצל מן האסון העומד להתחולל. שאול דיבר באותה לשון שבה דיבר שמואל אליו מיד לאחר משיחתו למלך "והודעתי לך את אשר תעשה" (י, ח).

מה ענה לו שמואל?
לשאלתך ה' עזב אותך באמת "ויהי ערך" (פס' טז). ויהי לך לצר לאויב, ער-צר
(תהל' קלט כ). "ויקרע ה' את הממלכה מידך ויתנה לרעך לדוד" (פס' יז).
מפני שלא שמעת בקול ה' ולא עשית חרון אפו בעמלק, ולכן מפלה ניצחת ותבוסה גמורה יהיו מנת חלקך, "ומחר אתה ובניך עמי, גם את מחנה ישראל יתן ה' ביד פלשתים" (פס' יט).
עתה לאחר מותו שמואל לא חושש משאול ואומר לו את שם דוד. מה עוד ששאול כבר הודה במלכותו של דוד.

שאול מלך מיוסר מתגלה ברפיונו. נסער ומדוכא מפחד ומצום, נפל מלוא קומתו ארצה ונשאר שוכב על הארץ, כי כוח לא היה בו. ולאחר שהאישה ועבדיו הפצירו בו לאכול "ותגש לפני שאול ולפני עבדיו ויאכלו ויקמו וילכו בלילה ההוא" (פס' כה).

על דבר העלאת שמואל מקברו ונבואתו לשאול נחלקו חכמי ישראל בדעותיהם. דברי נבואה לאחר המוות אין לה אח ורע במקרא, בפתרונם התלבטו רבים. אין להסיק כי אין כל ממש בקסם וכישוף (שמ' ז יא כב; ח יד-טו).
הרמב"ם כותב על מעשי כשפים שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חוכמה, מלא תהו והבל, שנמשכו בהם חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללם, מפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: "תמים תהיה עם ה' אלקיך" (הלכות ע"ז סוף פרק יא) דברי הרמב"ם מעוגנים בהרבה מקראות (יש' ח יט- כ; מז ח- טו; יר' י ב- ג ועוד).

רב סעדיה גאון, רב האי גאון, רש"י והרמב"ן אומרים, כי אם אמנם כל עניין האובות אינו אלא מעשה תעתועים ופרי הדמיון של נפש חולנית. היה הפעם רצון האל להודיע לשאול את אחריתו, ולפיכך באמת הופיעה רוחו של שמואל בלי שהדבר בא מכוחה של בעלת האוב, על כן נבהלה כל כך למראה עיניה, אבל רב שמואל בן חפני גאון אומר, כי כל החזיון הזה אינו אלא מעשה תעתועיה של בעלת האוב, אשר הכירה את שאול תכף בבואו אליה, גם ידעה היטיב את כל מעשיו ויחסו לשמואל ולדוד, אך היא עשתה עצמה כאינה מכירה אותו, עד שהופיע כביכול הנביא שמואל מקברו, ואז קראה כנבהלה "למה רמיתני, ואתה שאול!"
ואמנם שאול לא ראה כל תמונה, אך כאשר תארה לפניו את מראה "האלקים העולים מן הארץ" כמראה שמואל, נרעש שאול וישתחו ארצה, ואז השמיעה האישה בקול עמום כאוב את התוכחה הקשה בשם שמואל, ונבאה לו את אחריתו הנוראה, ושאול האמין לקול הנביא הזועם הקורא אליו "למה הרגזתני?" את דבר אחריתו הייתה יכולה לשער מראש, בראותה כי אומץ רוחו עזבו, והוא מלא אימה ופחד רק למראה האוב, והיא ששנאה אותו בגלל הרדיפות שסבלה היא וחבריה, הוסיפה לדכא את רוחו בשם שמואל.

רד"ק שואל למה היה נחוץ לקב"ה להחיות את שמואל, כדי שיוכל לספר לשאול את הצפוי לו, הרי יכול היה להשיב לו באחת מן הדרכים שבהן בקש שאול לשאול את פי ה', גם בחלומות, גם באורים, גם בנביאים (פס' ו). על כך אפשר להשיב שהיה זה עונשו של שאול. מכיוון שהתעלם מדברי שמואל החי והרג את כוהני נוב. הגיעה אליו הנבואה מפי שמואל המת, לא בדרך טהורה ולא במקום טהור (נחמה ליבוביץ מעינות א עמ' 39-40).

חז"ל תארו את גדולתו של שאול שירד למלחמה תוך ידיעה על מידת הדין שפוגעת בו, ובכך היה הראשון למקדשי שם שמים ברבים.