תשובה אחת
שואל השאלה:
אני שמיניסטית בצופים וכשהייתי שביעיסטית קצת אחרי החנוכד המצב הבריאותי שלי הידרדר ממש ככה שלא יכולתי להגיע עד יוני סוף מאי כזה והייתי פעילה בצוות שסגרו כי כולם פרשו ואני לא יכלתי להגיע אבל בחצי שנה הזו אף אחד מהשכבה שלי לא כתב לי או דיבר איתי וכשחזרתי אף אחד אפילו שלום לא אמר או שאל אותי איפה הייתי למרות הייתי נראת במצב לא טוב אפילו המרכזת שבט שממש לפני החנוכד אמרתי כמה אני רוצה לתרום לשבט התעלמה ממני וזה ממש כאב כי הרגשתי שכבר אין לי מקום לחזור אליו ושאף אחד אפילו לא שם לב שנעלמתי וזה לא הפריע לאף אחד במהלך הקיץ ניסיתי להגיע לכמה שיותר ימי עבודה למחנק וכל התהליך כמה שיכולתי ולנסות להתגבש מחדש אם האנשים אבל זה גם לא עזר והשנה אני שוב פעילה והמצב הבריאותי שלי עוד פעם הדרדר לקראת סוף הקיץ ככה שהייתי רק בפעולה הראשונה וגם זה אם הרבה מאמץ ועכשיו אנחנו שוב בתקופה של החנוכד שמיניות אני יותר טוב ואני לא יודעת מה לעשות כי אני יודעת שאף אחד לא ירצה להיות איתי באוהל ולא יהיה לי אם מי לדבר או להיות אבל אני יודעת שאם אני לא יצא אני לא אחזור כבר לשבט
וזה ממש כואב כי השבט הזה היה הבית שלי לכמעט עשור הוא עזר לי לצאת מדיכאון והאנשים ששם איתי כבר עשור ויותר וזה מרגיש כאילו אני לא חשובה שם ושלא הייתי חשובה וזה מרגיש לא נכון להיפרד מהמקום הזה ככה כי אני גם מרגישה שלאף אחד לא אכפת מזה אפילו לא רק להגיד להתראות ושלא הצלחתי לממש את מה שיכולתי לתת ושפשוט הנוכחות שלי שם וכל מה שנתתי כשכן יכולתי לא הייתה חשובה או שוות זיכרון וזה כואב כי גם האנשים שחשבתי שאני יכולה לשתף איתם את הכאב הזה גם לא אכפת להם
מה לעשות?
אני שמיניסטית בצופים וכשהייתי שביעיסטית קצת אחרי החנוכד המצב הבריאותי שלי הידרדר ממש ככה שלא יכולתי להגיע עד יוני סוף מאי כזה והייתי פעילה בצוות שסגרו כי כולם פרשו ואני לא יכלתי להגיע אבל בחצי שנה הזו אף אחד מהשכבה שלי לא כתב לי או דיבר איתי וכשחזרתי אף אחד אפילו שלום לא אמר או שאל אותי איפה הייתי למרות הייתי נראת במצב לא טוב אפילו המרכזת שבט שממש לפני החנוכד אמרתי כמה אני רוצה לתרום לשבט התעלמה ממני וזה ממש כאב כי הרגשתי שכבר אין לי מקום לחזור אליו ושאף אחד אפילו לא שם לב שנעלמתי וזה לא הפריע לאף אחד במהלך הקיץ ניסיתי להגיע לכמה שיותר ימי עבודה למחנק וכל התהליך כמה שיכולתי ולנסות להתגבש מחדש אם האנשים אבל זה גם לא עזר והשנה אני שוב פעילה והמצב הבריאותי שלי עוד פעם הדרדר לקראת סוף הקיץ ככה שהייתי רק בפעולה הראשונה וגם זה אם הרבה מאמץ ועכשיו אנחנו שוב בתקופה של החנוכד שמיניות אני יותר טוב ואני לא יודעת מה לעשות כי אני יודעת שאף אחד לא ירצה להיות איתי באוהל ולא יהיה לי אם מי לדבר או להיות אבל אני יודעת שאם אני לא יצא אני לא אחזור כבר לשבט
וזה ממש כואב כי השבט הזה היה הבית שלי לכמעט עשור הוא עזר לי לצאת מדיכאון והאנשים ששם איתי כבר עשור ויותר וזה מרגיש כאילו אני לא חשובה שם ושלא הייתי חשובה וזה מרגיש לא נכון להיפרד מהמקום הזה ככה כי אני גם מרגישה שלאף אחד לא אכפת מזה אפילו לא רק להגיד להתראות ושלא הצלחתי לממש את מה שיכולתי לתת ושפשוט הנוכחות שלי שם וכל מה שנתתי כשכן יכולתי לא הייתה חשובה או שוות זיכרון וזה כואב כי גם האנשים שחשבתי שאני יכולה לשתף איתם את הכאב הזה גם לא אכפת להם
מה לעשות?
אנונימית
באותו הנושא: