סתם משהו שכתבתי

יום רגיל
אני לא מבינה למה אני ככה, באמת שלשם שינוי היה לי טוב, לא קר מידי היום, אבל גם לא חם מידי. בשיעור ספורט ולשון הייתי עם אן, יש לנו הרבה על מה לדבר, היא גם קוראת ספרים, וגם היא אוהבת לדבר, בדיוק כמוני, אבל לפעמים היא מדברת כל כך הרבה שאני לא מבינה מילה. הבנתי גם את רוב מה שהמורים למדו בשיעורים. וגם עשיתי צחוקים איתה ועם צ'רלי, שתיהן חמודות ברמות גם צ'רלי אוהבת לאפות. אז למה כל כך כואב לי הראש? זה מעצבן, היה לי באמת בסדר היום אבל הראש שלי כואב והבטן וכל מה שבא לי זה לבכות. אני סוגרת את דלת הכניסה של הבית של ליסה, אני חולצת נעליים זורקת אותם בפרוזדור ומפילה את התיק. אני הולכת למטבח פותחת את המקרר אין משהו מוכן, אני מביטה סביב, לוקחת חפיסת שוקולד. אני הולכת בעצבנות על הספה. ממש נופלת עליה, פוחת את החפיסה ולוקחת ביס. אני שומעת צעדים מתקדמים לעברי. אדוארד נכנס למטבח עוד בחליפת העבודה. הוא מביט בי "איך היה היום מריאן?" הוא שואל בחיבה.
"בסדר." אני מסננת
"בטוח?"
"כן,כן."
הוא האנח. "את יודעת מה קרה?"
"לא קרה כלום." הוא צוחק בתגובה לכעס בקולי.
"אם תצאי לספירה, תגידי לפני." הוא מבקש ונכנס לטבח. אני לוקחת עוד ביס מהשוקולד, וזה רק מחזק את הכאב שלי. אני באמת לא מבינה למה הגוף שלי מגיב ככה, למה בבית הספר אני יכולה לצחוק עם אן וצ'רלי וכאן, אני אפילו לא יודעת לתאר. השוקולד מתחיל לעלות לי מהבטן. אני קמה מהספה והולכת מהר לשירותים, אבל לא מהר מידי כדי שזה לא יראה מוזר.
אהי פותחת את הדלת, וכמעט טורקת אותה מאחורי כורעת מול השירותים, שניה עוברת אבל כלום, עוד שניה ועוד אחת. שונאת כל כך כזה קורה לי. באלי לעוף מכאן, נימס לי, באלי הביתה גם ימים טובים כאן הם לא תמיד או שבסדר לי בבית הספר או כאן, לפעמים מרגיש לי שבבית הספר אני עם מסכה של הכל טוב ועשה צחוקים באמת שעל כלום ושום דבר