התחלתי היום טיול רחוק מהבית ופעם ראשונה בלי המשפחה וטסתי עם חברה ועכשיו הגיע הלילה אבל קשה לי עם המחשבות שיש כמה שבועות

וואו איזה מרגש
בטח שיבוא עם זה קושי,
וזה בסדר גם לתת מקום לגעגוע ולמחשבות האלו. לתת להם מקום ולקבל אותן כחלק מזה, כחלק מהחוויה המטורפת הזו שיצאת אליה.
זה אתגר , זה כיף, זה חוויה.

שואל השאלה:
אז המחשבה שאני צריך להיות בבית כמו ברגיל ושזה טיול ארוך אז זה קשה יעברו לי לאט לאט? ויהיה טוב?

ככל זה בגישה.
יהיה קשה, יהיה מאתגר. אבל זה מה שיבנה אותך, ושנים קדימה החרטה תיהיה יותר גדולה אם תתאבל כל הטיול, לעומת אם תקום כל יום ליום חדש, בו מחדש אתה עושה הכי הרבה שאתה יכול על מנת להנות.
הזמן הזה, מחוץ לבית בונה אותנו.

שואל השאלה:
כלומר אם אעצור את זה גם באמצע אז ארגיש חרטה?

אני חושבת שאם החלטת לצאת, תחליט כל יום מחדש למרות הקושי שאתה ממשיך. כי שנים קדימה מתחרטיםהרבה יותר על מה שלא עשינו.

אין מה לעשות עם מחשבות רק לתת לזה לצאת