אחת בלילה והמוח לא נסגר, זה אני vs עצמי, זה הוויכוח המוכר, כה מייאש, אותי שום דבר לא מרגש, רק מבקש- אני רוצה לסלוח לעצמי, אני רוצה למחול, אני רוצה להרגיש איך אני נטרק על החול, ולא חושב על שום דבר רק נזכר ברגעים טובים, לא ברגעים של חולשה, נמאס כבר לחכות לאהבה נמאס להרגיש כל כך ריק, הלב מתוכי רוצה להסתלק לחיות לבד. למה הוא צריך להתמודד עם כל החרא שנצבר עם השנים עם כל המחשבות וכל הפחדים? למה אין תשובה חד משמעית, למה לא יודעים מראש מה התכלית, מה הביג דיל בשביל אלוקים פשוט לעשות לנו את החיים פשוטים?!