3 תשובות
בפרשת וירא כתוב "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְהוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה" כלומר בעקדת יצחק אחרי שאברהם אבינו עקד בסוף את האיל הוא קורא לאותו המקום "יראה" ולעומתו שם בן נח שהוא קרא למקום הזה שלם "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם" וכידוע בסופו של דבר השם של אותו המקום הוא "ירושלים" וזה לכאורה לא מובן למה הקדוש ברוך הוא בחר דווקא לחבר בין השמות ולא רק אחד מהשמות? למה דווקא ירושלים ולא יראה או שלם?
המדרש מסביר שאם הקדוש ברוך הוא היה קורא למקום הזה "יראה" אז הוא היה פוגע בשם ואם הוא היה קורא לה "שלם" אז הוא היה פוגע אברהם אבינו אז הקדוש ברוך הוא רצה לעשות שלום ביניהם וקרא לה "ירו-שלם" ככה שירושלים זה חיבור בין "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם" ובין "בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה"
השם "שלם" מובן לנו אבל מה בכלל המשמעות של השם הזה "יראה"? מה המשמעות של זה שירושלים נקראה ככה משיתוף בין אברהם אבינו ושם?
היראה מבטאת את הפער בין השלמות לאיפה שאנחנו עכשיו זה הפער בין הקטן לגדול ומה התפקיד שלה? לדרבן אותנו להתקדם ולהשלים את החסרונות שלנו כלומר היראה היא תנועה לכיוון השלמות
יוצא בעצם שאברהם אבינו קורא לירושלים יראה בגלל שהוא מדגיש שירושלים זה המקום שבו האור העליון של הקדוש ברוך הוא מופיע במציאות והוא מחדיר יראה בכל העולם ואותה יראה קוראת לנו ולכל הנבראים בעולם לעלות ולתקן את עצמנו (הרי ידוע שבתשובה אנחנו עומדים מול השלמות האלוקית וזה גורם לנו להרגיש שאנחנו רחוקים מזה וזה גורם לנו להבין שיש לנו לאן להתקדם ולאן לשאוף וזה גורם להתעלות ולתיקון) ואברהם אבינו אומר שזה התפקיד של ירושלים! התפקיד של הקודש שיש בתוך העולם החומרי זה תמיד להעמיד את האנושות מול המציאות של שלמות ולקרוא לכולם להתעלות וזה מה שאברהם אבינו עשה כל חייו הוא קרא לכלל העולם להיתקן ולעלות!
לעומתו שם אומר שירושלים היא השלמות והיא עומדת בפני עצמה והיא משהו עליון בלי יחס אל שאר המציאות כלומר יכול להיות שהעולם מלא חסרונות אבל פה בירושלים יהיה שלמות (ודרך אגב זה מאוד מזכיר את תיבת נח כל העולם מבול ורק בתיבה יש מקום שלם)
אז באמת השימוש האמיתי של השלמות זה מקור כח כדי לעזור לנו להגיע למקום החיסרון ולעזור לתקן אותו וזה בעצם החיבור בין "יראה" לבין "שלם" זה גם בא לומר לנו על עבודת השם שלנו משהו מאוד חשוב ועמוק
לפעמים אנחנו כל כך שבורים ומרגישים כל כך קטנים ולא שווים כלום בגלל כל מיני קלקולים שיש לנו ובמצב כזה אנחנו יכולים לזכור שיש בתוכינו מימד פנימי שהוא שלם כלומר הנשמה שלנו היא שלמה והיא בחיים לא תפגם
לעומת זאת אם אנחנו נהיה רק בהסתכלות של השלמות אנחנו עלולים להגיע למצב שאנחנו מנותקים מהצדדים האחרים שלנו שכן נפגמו ובעצם לא נרצה לתקן אותם אלא נשאיר אותם כמו שהם...
השילוב בין השלמות ליראה אומרת לנו ששני הדברים הולכים יד ביד ושאנחנו צריכים להתחבר אל השלמות הפנימית אל הנשמה האלוקית שלנו שלמרות הקלקולים שלנו הנשמה שלנו תמיד טהורה ומתוך זה להסתכל על האידאל ולתקן את המעשים המקולקלים שלנו ולא להמשיך עם המעשים המקולקים שלנו
ואפילו מעבר לעצמנו ואפילו מעבר לעם ישראל בלבד אנחנו צריכים להרגיש את הכאב של החיסרון שיש בעולם ומתוך נקודת השלמות שיש - לשאוף לתקן את כל העולם ולא לחשוב שאנחנו רק עם ישראל צריכים להיות בסדר וכל העולם שימשיך כמו שהוא אנחנו צריכים להיות כמו אברהם אבינו שקורא לכולם לכל העולם לבוא להיתקן ולהתעלות
שבעזרת השם נזכה לחוות את המשמעות העמוקה של ירושלים שנזכה להשתמש בשלמות במציאות כמו שצריך ושנזכה לראות את הגאולה השלמה שתבוא על ידי משיח צדקינו במהרה בימינו אמן ואמן שבת שלום ומבורך! (:
המדרש מסביר שאם הקדוש ברוך הוא היה קורא למקום הזה "יראה" אז הוא היה פוגע בשם ואם הוא היה קורא לה "שלם" אז הוא היה פוגע אברהם אבינו אז הקדוש ברוך הוא רצה לעשות שלום ביניהם וקרא לה "ירו-שלם" ככה שירושלים זה חיבור בין "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם" ובין "בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה"
השם "שלם" מובן לנו אבל מה בכלל המשמעות של השם הזה "יראה"? מה המשמעות של זה שירושלים נקראה ככה משיתוף בין אברהם אבינו ושם?
היראה מבטאת את הפער בין השלמות לאיפה שאנחנו עכשיו זה הפער בין הקטן לגדול ומה התפקיד שלה? לדרבן אותנו להתקדם ולהשלים את החסרונות שלנו כלומר היראה היא תנועה לכיוון השלמות
יוצא בעצם שאברהם אבינו קורא לירושלים יראה בגלל שהוא מדגיש שירושלים זה המקום שבו האור העליון של הקדוש ברוך הוא מופיע במציאות והוא מחדיר יראה בכל העולם ואותה יראה קוראת לנו ולכל הנבראים בעולם לעלות ולתקן את עצמנו (הרי ידוע שבתשובה אנחנו עומדים מול השלמות האלוקית וזה גורם לנו להרגיש שאנחנו רחוקים מזה וזה גורם לנו להבין שיש לנו לאן להתקדם ולאן לשאוף וזה גורם להתעלות ולתיקון) ואברהם אבינו אומר שזה התפקיד של ירושלים! התפקיד של הקודש שיש בתוך העולם החומרי זה תמיד להעמיד את האנושות מול המציאות של שלמות ולקרוא לכולם להתעלות וזה מה שאברהם אבינו עשה כל חייו הוא קרא לכלל העולם להיתקן ולעלות!
לעומתו שם אומר שירושלים היא השלמות והיא עומדת בפני עצמה והיא משהו עליון בלי יחס אל שאר המציאות כלומר יכול להיות שהעולם מלא חסרונות אבל פה בירושלים יהיה שלמות (ודרך אגב זה מאוד מזכיר את תיבת נח כל העולם מבול ורק בתיבה יש מקום שלם)
אז באמת השימוש האמיתי של השלמות זה מקור כח כדי לעזור לנו להגיע למקום החיסרון ולעזור לתקן אותו וזה בעצם החיבור בין "יראה" לבין "שלם" זה גם בא לומר לנו על עבודת השם שלנו משהו מאוד חשוב ועמוק
לפעמים אנחנו כל כך שבורים ומרגישים כל כך קטנים ולא שווים כלום בגלל כל מיני קלקולים שיש לנו ובמצב כזה אנחנו יכולים לזכור שיש בתוכינו מימד פנימי שהוא שלם כלומר הנשמה שלנו היא שלמה והיא בחיים לא תפגם
לעומת זאת אם אנחנו נהיה רק בהסתכלות של השלמות אנחנו עלולים להגיע למצב שאנחנו מנותקים מהצדדים האחרים שלנו שכן נפגמו ובעצם לא נרצה לתקן אותם אלא נשאיר אותם כמו שהם...
השילוב בין השלמות ליראה אומרת לנו ששני הדברים הולכים יד ביד ושאנחנו צריכים להתחבר אל השלמות הפנימית אל הנשמה האלוקית שלנו שלמרות הקלקולים שלנו הנשמה שלנו תמיד טהורה ומתוך זה להסתכל על האידאל ולתקן את המעשים המקולקלים שלנו ולא להמשיך עם המעשים המקולקים שלנו
ואפילו מעבר לעצמנו ואפילו מעבר לעם ישראל בלבד אנחנו צריכים להרגיש את הכאב של החיסרון שיש בעולם ומתוך נקודת השלמות שיש - לשאוף לתקן את כל העולם ולא לחשוב שאנחנו רק עם ישראל צריכים להיות בסדר וכל העולם שימשיך כמו שהוא אנחנו צריכים להיות כמו אברהם אבינו שקורא לכולם לכל העולם לבוא להיתקן ולהתעלות
שבעזרת השם נזכה לחוות את המשמעות העמוקה של ירושלים שנזכה להשתמש בשלמות במציאות כמו שצריך ושנזכה לראות את הגאולה השלמה שתבוא על ידי משיח צדקינו במהרה בימינו אמן ואמן שבת שלום ומבורך! (:
מתוך עלון משכן שילה:
דבר תורה
הטוב כי לא כלו רחמיך!
"וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ"
(בראשית יח, י)
מתוך "אור החיים" הקדוש, רבינו חיים בן עטר זיע"א
בפרשתנו אנו נפגשים באחת הבשורות המרגשות ביותר בהיסטוריה של העם היהודי הבשורה על הולדת יצחק אבינו. ואולם המעיין בפסוקים יבחין בכפילות דברים: בתחילה המלאך מבטיח ואומר לאברהם אבינו (יח, י): "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ", ומיד לאחר מכן, התורה מספרת ששרה צחקה בקרבה על הבשורה המפתיעה, ולאחר מכן הכחישה ואמרה: "לֹא צָחַקְתִּי", והנה, בפסוק הבא לאחר מכן (יח, יד) המלאך חוזר שוב על ההבטחה כמעט באותן המילים, ואומר: "לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן", ולכאורה לשם מה נצרכת החזרה הזאת?! האם לא די בהבטחה הראשונה?
הסבר לכפילות זו אנו מוצאים בדברי קודשו של רבינו האור החיים הקדוש, וכך כתב:
"טַעַם שֶׁחָזַר לוֹמַר ההַבְטָחָה, לְבַל יַחְשֹׁב אַבְרָהָם כִּי לְצַד הִקְפַּדַת ה' עַל שָׂרָה, יָשׁוּב ה' מִדִּבְרוֹ הַטּוֹב אֵלָיו, לָזֶה אָמַר אֵלָיו כִּי הַבְטָחָתוֹ יִשָּׁמֵר: כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן!"
כלומר לפי הסברו ההבטחה בפעם השנייה לא הייתה סתם תזכורת, אלא מענה ישיר להתנהגותה של שרה. לאחר ששרה הכחישה את צחוקה ואמרה: "לֹא צָחַקְתִּי", לכאורה נוצר פגם רוחני במידת האמת שלה, ואברהם היה עלול לחשוב שבעקבות השינוי הזה במידת האמת מצד שרה אימנו, הקדוש ברוך הוא יחזור בו חלילה מההבטחה לתת להם בן, כעונש על השקר לכאורה שיצא מפיה של שרה אימנו.
לכן הדגיש המלאך ואמר פעם נוספת לאברהם: "לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן!" המלאך רמז לאברהם אבינו בצורה ברורה: אומנם שרה שינתה מן האמת מפני הפחד, אך ההבטחה של בורא עולם היא נצחית, הקדוש ברוך הוא אינו חוזר בו, היות והוא טוב ומיטיב, והחסד האלוקי פועל מעל ומעבר לחסרונות האנושיים שלנו.
והלקח הוא עצום! דברי המלאך מלמדים אותנו שהאהבה של ה' אלינו והרצון שלו להיטיב לנו, חזקים יותר מהנפילות הקטנות שלנו. לכן כשאנו נתקלים בחיים ברגעים שבהם אנו מרגישים לא ראויים, נזכור שה הבטחתו האוהבת של המלאך לאברהם, ונדע כי שערי שמיים פתוחים לפנינו תמיד, והטוב המחכה לנו אינו מתבטל בשל רגע של חולשה. נתמלא בביטחון בבורא עולם, נתחזק באמונה, ונזכה לראות את ברכות ה' מתקיימות בנו לטובה ולברכה.
דבר תורה
הטוב כי לא כלו רחמיך!
"וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ"
(בראשית יח, י)
מתוך "אור החיים" הקדוש, רבינו חיים בן עטר זיע"א
בפרשתנו אנו נפגשים באחת הבשורות המרגשות ביותר בהיסטוריה של העם היהודי הבשורה על הולדת יצחק אבינו. ואולם המעיין בפסוקים יבחין בכפילות דברים: בתחילה המלאך מבטיח ואומר לאברהם אבינו (יח, י): "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ", ומיד לאחר מכן, התורה מספרת ששרה צחקה בקרבה על הבשורה המפתיעה, ולאחר מכן הכחישה ואמרה: "לֹא צָחַקְתִּי", והנה, בפסוק הבא לאחר מכן (יח, יד) המלאך חוזר שוב על ההבטחה כמעט באותן המילים, ואומר: "לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן", ולכאורה לשם מה נצרכת החזרה הזאת?! האם לא די בהבטחה הראשונה?
הסבר לכפילות זו אנו מוצאים בדברי קודשו של רבינו האור החיים הקדוש, וכך כתב:
"טַעַם שֶׁחָזַר לוֹמַר ההַבְטָחָה, לְבַל יַחְשֹׁב אַבְרָהָם כִּי לְצַד הִקְפַּדַת ה' עַל שָׂרָה, יָשׁוּב ה' מִדִּבְרוֹ הַטּוֹב אֵלָיו, לָזֶה אָמַר אֵלָיו כִּי הַבְטָחָתוֹ יִשָּׁמֵר: כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן!"
כלומר לפי הסברו ההבטחה בפעם השנייה לא הייתה סתם תזכורת, אלא מענה ישיר להתנהגותה של שרה. לאחר ששרה הכחישה את צחוקה ואמרה: "לֹא צָחַקְתִּי", לכאורה נוצר פגם רוחני במידת האמת שלה, ואברהם היה עלול לחשוב שבעקבות השינוי הזה במידת האמת מצד שרה אימנו, הקדוש ברוך הוא יחזור בו חלילה מההבטחה לתת להם בן, כעונש על השקר לכאורה שיצא מפיה של שרה אימנו.
לכן הדגיש המלאך ואמר פעם נוספת לאברהם: "לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן!" המלאך רמז לאברהם אבינו בצורה ברורה: אומנם שרה שינתה מן האמת מפני הפחד, אך ההבטחה של בורא עולם היא נצחית, הקדוש ברוך הוא אינו חוזר בו, היות והוא טוב ומיטיב, והחסד האלוקי פועל מעל ומעבר לחסרונות האנושיים שלנו.
והלקח הוא עצום! דברי המלאך מלמדים אותנו שהאהבה של ה' אלינו והרצון שלו להיטיב לנו, חזקים יותר מהנפילות הקטנות שלנו. לכן כשאנו נתקלים בחיים ברגעים שבהם אנו מרגישים לא ראויים, נזכור שה הבטחתו האוהבת של המלאך לאברהם, ונדע כי שערי שמיים פתוחים לפנינו תמיד, והטוב המחכה לנו אינו מתבטל בשל רגע של חולשה. נתמלא בביטחון בבורא עולם, נתחזק באמונה, ונזכה לראות את ברכות ה' מתקיימות בנו לטובה ולברכה.
*פרשת וירא*
הדבר מלכות פותח בכלל החסידי לפיו כל ענייני התורה מלשון "הוראה" התורה היא נצחית לכל יהודי בכל מקום ובכל זמן.
כאשר לפרשת השבוע שנקראת ישנה הדגשה מיוחדת והשפעה חיה על פני השנה כולה.
בשבת פרשת וירא, הסמוכה לחודש מרחשון ובמיוחד לימים ח"י ו-כ' מרחשון (יום הולדתו של אדמו"ר מהורש"ב), ישנה שייכות ייחודית לעומק עבודת השם.
כדי להבין זאת, הרבי מלך המשיח פותח בסיפור ילדותו של אדמו"ר מהורש"ב, שבגיל ארבע או חמש נכנס אל זקנו, אדמו"ר הצמח צדק, בשבת פרשת וירא, והחל לבכות מעומק ליבו בשאלה: "מפני מה נראה ה' אל אברהם אבינו ולנו אינו נראה?". על כך ענה לו הצמח צדק: "כשיהודי צדיק מחליט בגיל תשעים ותשע שנים שצריך למול את עצמו, ראוי הוא שה' יראה אליו".
מענה זה מעורר לכאורה תמיהה קשה, שכן נראה ממנו שהגילוי האלוקי העליון של "וירא אליו ה'" שייך אך ורק לצדיק עליון כאברהם אבינו בגיל תשעים ותשע, ולא לצדיקים רגילים או לכל אדם.
כדי ליישב זאת, הרבי מבארת את מעלתה העצומה של מצוות המילה בהשוואה לגילויים קודמים. עילוי מצוות המילה מתבטא בכך שהיא מאחדת שני קצוות הופכיים: מצד אחד היא למעלה מטעם ודעת ונכרתו עליה שלוש עשרה בריתות, ומצד שני היא חודרת ונחרטת בתוך הבשר הגשמי ממש.
לפני המילה לא היה באברם כוח לעמוד בפני הגילוי העליון, אך בעקבותיה הוא נעשה "כלי" פנימי המכיל את עצמות אור הוי' ללא מסכים, כפי שמרומז ב"והוא יושב פתח האוהל כחם היום"
כלומר, הגילוי הנעלה נקלט ומתיישב בתוך מציאותו הגשמית.
תכלית הבריאה היא בדיוק עניין זה, שכן הקב"ה מתאווה להיות לו דירה בתחתונים, ודווקא במקום הנברא הגשמי מתגלה עצמותו ומהותו יתברך בתכלית השלימות.
מכאן מתברר שהמציאות של "וירא אליו ה'" איננה נחלתם של יחידי סגולה בלבד, אלא קיימת בפועל ובמציאות אצל כל אחד ואחד מישראל מכוח ברית המילה והנפש האלוקית שבו.
הדבר מתבטא כבר בגיל קטנות באמונה הפשוטה של תינוקות, בתפילתם הזכה שאינה מוגבלות בהשגות אלא פונה אל עצמותו יתברך, ובחביבותם הטבעית למצוות כמו נישוק המזוזה והפיכת הבית ל"מקדש מעט".
מכאן מתבהר עומק בכייתו של הילד אדמו"ר מהורש"ב: הוא לא תבע על עצם הימצאותה של הנפש האלוקית, אלא שאל מדוע הגילוי האלוקי אינו נראה ומוחש בעיניים גשמיות בפועל ממש כפי שהיה אצל אברהם.
תשובת הצמח צדק הבהירה כי המציאות אמנם קיימת אצל כולם, אך כדי לראות ולחזות בה בגלוי, נדרשת עבודה מעשית ויגיעה של מסירות נפש.
חיבור מיוחד יש לכל עניין זה לימי ח"י ו-כ' מרחשון. ח"י מרחשון מורה על חיות הנשמה האלוקית ("ח"י") היורדת להחיות את הגוף וממשיכה את חיות הקדושה אל תוך ימי החול (מרחשון), לפעול שגם ענייני המעשה יהיו חדורים באלוקות. סמוך לכך מגיע כ' מרחשון, המקושר לאות כ' המורה על דרגת ה"כתר" הדרגה העליונה ביותר שלמעלה מהעולמות, המתגלה דווקא בתוך עבודת החול.
עניינים אלו קשורים קשר הדוק לגאולה האמיתית והשלימה, שבה יתממש הייעוד של "וראו כל בשר" ויתגלה אור הוי' בעיני בשר ממש.
בדורות האחרונים, זכתה עבודה זו לתנופה מיוחדת על ידי הולדתו של אדמו"ר מהורש"ב בכ' מרחשון, שעיקר פועלו היה להביא את הגילוי ד"וירא אליו ה'" לכל יהודי דרך יסוד ישיבת "תומכי תמימים".
בישיבה זו למדו את פנימיות התורה בהסברה שכלית המאפשרת "ראיית עיני השכל", כהכנה ישירה לגאולה שבה תתגלה פנימיות התורה באופן של פנים אל פנים.
הרבי הריי"צ, העיד כי כל עבודת הבירורים כבר נשלמה ועומדים מוכנים לגאולה, כאשר כיום לא זו בלבד שמציאותו של משיח קיימת אלא אף התגלותו כבר קיימת בפועל.
הדבר תובע מכל יהודי לחיות כל רגע וכל מעשה ברוח הגאולה, מתוך ציפייה ותשוקה אמיתית להתגלותו המלאה של משיח צדקנו, עד שנזכה לראות זאת בעיניים גשמיות תיכף ומיד ממש.
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד
הדבר מלכות פותח בכלל החסידי לפיו כל ענייני התורה מלשון "הוראה" התורה היא נצחית לכל יהודי בכל מקום ובכל זמן.
כאשר לפרשת השבוע שנקראת ישנה הדגשה מיוחדת והשפעה חיה על פני השנה כולה.
בשבת פרשת וירא, הסמוכה לחודש מרחשון ובמיוחד לימים ח"י ו-כ' מרחשון (יום הולדתו של אדמו"ר מהורש"ב), ישנה שייכות ייחודית לעומק עבודת השם.
כדי להבין זאת, הרבי מלך המשיח פותח בסיפור ילדותו של אדמו"ר מהורש"ב, שבגיל ארבע או חמש נכנס אל זקנו, אדמו"ר הצמח צדק, בשבת פרשת וירא, והחל לבכות מעומק ליבו בשאלה: "מפני מה נראה ה' אל אברהם אבינו ולנו אינו נראה?". על כך ענה לו הצמח צדק: "כשיהודי צדיק מחליט בגיל תשעים ותשע שנים שצריך למול את עצמו, ראוי הוא שה' יראה אליו".
מענה זה מעורר לכאורה תמיהה קשה, שכן נראה ממנו שהגילוי האלוקי העליון של "וירא אליו ה'" שייך אך ורק לצדיק עליון כאברהם אבינו בגיל תשעים ותשע, ולא לצדיקים רגילים או לכל אדם.
כדי ליישב זאת, הרבי מבארת את מעלתה העצומה של מצוות המילה בהשוואה לגילויים קודמים. עילוי מצוות המילה מתבטא בכך שהיא מאחדת שני קצוות הופכיים: מצד אחד היא למעלה מטעם ודעת ונכרתו עליה שלוש עשרה בריתות, ומצד שני היא חודרת ונחרטת בתוך הבשר הגשמי ממש.
לפני המילה לא היה באברם כוח לעמוד בפני הגילוי העליון, אך בעקבותיה הוא נעשה "כלי" פנימי המכיל את עצמות אור הוי' ללא מסכים, כפי שמרומז ב"והוא יושב פתח האוהל כחם היום"
כלומר, הגילוי הנעלה נקלט ומתיישב בתוך מציאותו הגשמית.
תכלית הבריאה היא בדיוק עניין זה, שכן הקב"ה מתאווה להיות לו דירה בתחתונים, ודווקא במקום הנברא הגשמי מתגלה עצמותו ומהותו יתברך בתכלית השלימות.
מכאן מתברר שהמציאות של "וירא אליו ה'" איננה נחלתם של יחידי סגולה בלבד, אלא קיימת בפועל ובמציאות אצל כל אחד ואחד מישראל מכוח ברית המילה והנפש האלוקית שבו.
הדבר מתבטא כבר בגיל קטנות באמונה הפשוטה של תינוקות, בתפילתם הזכה שאינה מוגבלות בהשגות אלא פונה אל עצמותו יתברך, ובחביבותם הטבעית למצוות כמו נישוק המזוזה והפיכת הבית ל"מקדש מעט".
מכאן מתבהר עומק בכייתו של הילד אדמו"ר מהורש"ב: הוא לא תבע על עצם הימצאותה של הנפש האלוקית, אלא שאל מדוע הגילוי האלוקי אינו נראה ומוחש בעיניים גשמיות בפועל ממש כפי שהיה אצל אברהם.
תשובת הצמח צדק הבהירה כי המציאות אמנם קיימת אצל כולם, אך כדי לראות ולחזות בה בגלוי, נדרשת עבודה מעשית ויגיעה של מסירות נפש.
חיבור מיוחד יש לכל עניין זה לימי ח"י ו-כ' מרחשון. ח"י מרחשון מורה על חיות הנשמה האלוקית ("ח"י") היורדת להחיות את הגוף וממשיכה את חיות הקדושה אל תוך ימי החול (מרחשון), לפעול שגם ענייני המעשה יהיו חדורים באלוקות. סמוך לכך מגיע כ' מרחשון, המקושר לאות כ' המורה על דרגת ה"כתר" הדרגה העליונה ביותר שלמעלה מהעולמות, המתגלה דווקא בתוך עבודת החול.
עניינים אלו קשורים קשר הדוק לגאולה האמיתית והשלימה, שבה יתממש הייעוד של "וראו כל בשר" ויתגלה אור הוי' בעיני בשר ממש.
בדורות האחרונים, זכתה עבודה זו לתנופה מיוחדת על ידי הולדתו של אדמו"ר מהורש"ב בכ' מרחשון, שעיקר פועלו היה להביא את הגילוי ד"וירא אליו ה'" לכל יהודי דרך יסוד ישיבת "תומכי תמימים".
בישיבה זו למדו את פנימיות התורה בהסברה שכלית המאפשרת "ראיית עיני השכל", כהכנה ישירה לגאולה שבה תתגלה פנימיות התורה באופן של פנים אל פנים.
הרבי הריי"צ, העיד כי כל עבודת הבירורים כבר נשלמה ועומדים מוכנים לגאולה, כאשר כיום לא זו בלבד שמציאותו של משיח קיימת אלא אף התגלותו כבר קיימת בפועל.
הדבר תובע מכל יהודי לחיות כל רגע וכל מעשה ברוח הגאולה, מתוך ציפייה ותשוקה אמיתית להתגלותו המלאה של משיח צדקנו, עד שנזכה לראות זאת בעיניים גשמיות תיכף ומיד ממש.
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד