שהייתי בתיכון היו ילדים מסויימים שלא ממש עשו לי דברים רעים אבל תמיד שדיברתי הם החליפו מבטים ציניים , לפעמים היו מנסים להציץ לי בטלפון ואז צוחקים עליי שהם רק בהו תוך כדי שהם פיזית צוחקים ומחליפים אותם מבטים מדברים איתי בציניות תמיד אבל גם אף פעם לא אמרו משהו רע ולפעמים היו נחמדים כאילו אני לא יכולה אף פעם להאשים אותם ותמיד יש להם איך להיות בהכחשה למעשים של עצמם.
ופעם חשבתי שהם סתם מגעילים אבל גם שסיימתי תיכון עכשיו אני עדיין שופטת כל דבר שאני לובשת שמה או עושה דרך העיניים שלהם ומרגישה פשוט מגוחכת ובאמת לא טובה מספיק כי נגיד איך שאני עושה משהו או מה שאני לובשת מרגיש כאילו הוא אמור להיות טוב מספיק שלא יצליחו לצחוק ושיגידו וואו. אני באמת פחדתי מכל משפט שיצא לי מהפה לידם כי לא ידעתי מה אני אומרת שגורם להם לצחוק ואני מרגישה שלידם התחלתי להיות פתטית כמו שהם גרמו לי להרגיש שאני.