סתם לפרוק

אני מאוד מבינה את תחושת הפספוס שלך, במיוחד אחרי שנלחמת כל כך הרבה בשביל זה.
זה מאוד מתסכל לרצות משהו ובגלל גורמים מסוימים, זה לא מתגשם.
אבל זה לא אשמתך, לרגע אל תאשימי את עצמך כי את נתת הכול כדי להגיע למקום הזה וכן, בצבא יש מפקדים ואנשים לא טובים שלא באמת רוצים לטובתך.
(אני יכולה להגיד מהצד שלי שאומנם לא נלחמתי יותר מדי על פיקוד ורצון להנהיג מתוך פחדים אישיים שלי, כן היו מפקדים בדרך שניסו להפיל אותי אבל הבנתי משהו אחד, שאולי הייעוד שלי זה לא להוביל במערכת הצבאית אלא באזרחות, אז אל תתני לזה לגרום לך לוותר על הרצון שלך לפקד ולהוביל.)

אולי כרגע את צריכה קצת זמן להתבאס ולעכל את מה שקרה, וזה בסדר.
אחר כך תנסי לחשוב איך את יכולה להגיע למקום הזה בדרך אחרת, כי העובדה שלא קיבלת את ההזדמנות בצבא לא אומרת שאת לא יכולה להיות מפקדת טובה באזרחות.

תקחי הזדמנות כגדולה, כמוטיבציה להוביל בחיים האזרחיים שלך ולתת שם את המנהיגות והייחודיות שלך.

משתתף בצערך באמת שזה בעיה שקיימת בהרבה מקומות בצבא מכיר אישית כמה וכמה אנשים שרצו לצאת ואו לא יכלו או שיצאו הרבה זמן אחר כך וזה פגע בהם קצת.

אם את רוצה מוזמנת אקשיב לך ואנסה להבין ללבך עם זאת בהצלחה בכל אשר תפני בחיים