7 תשובות
אין לי מישהו להמליץ לך אבל תזכרי שעכשיו את משתחררת ויהיה לך זמן לעשות את הדברים שאת אוהבת ועוד מעט תצאי מהלופ הזה ותעשי טיול גדול ולימודים ועוד מלא
זה טבעי. במיוחד כשאת לקראת הסוף. את כבר מרגישה את השחרור ורק רוצה לצאת משם, לא יכולה לחכות אז הכל צף בצורה מועצמת. זה לגיטימי. אבל הצבא זה לא מה שיהיה אחראי על המצב רוח שלך, זה ממש לא מה שיגרום לך להשאב לדיכאון. את אלופה ואת חזקה, שומעים את זה לפי איך שאת מתנסחת ומסבירה את עצמך ככה. את גם נשמעת מתוסכלת ממש ובכל זאת פונה לעזרה, רוצה לצאת מזה.
טיפול אף פעם לא מזיק, אני בעד לנסות. גם אם זה לתקופה קצרה, לטיפול אחד - איך שתרגישי. שווה לנסות.
בלי קשר, מצרפת לך רשימה שהכנתי של דברים ופעולות שמקלים עליי אישית ומקווה שאולי תמצאי בה גם משהו
לשתף לשתף לשתף
לשתף חברות, חברים, הורים - לא להעלם. לא להיבלע לתוך הדיכאון. גם אם קשה לצאת ולעשות דברים פיזית לפחות לשתף חברים כדי לא להעלם להם מהרדאר, שידעו מה קורה איתך. זה יעזור לך לא להתרחק מהם - סופר חשוב להיות מוקפת באנשים שדואגים ואוהבים, אפילו בשניים שלושה.
בכללי ביום יום, יש דברים בסיסיים שעם כמה שזה קשה לפעמים את צריכה לשמור עליהם: לשתות הרבה מים, להימנע מצריכת אלכוהול ועישון, לישון בלילה שמונה שעות, לא יותר מדי ולא פחות מזה.
לאכול מסודר, ירקות עושים טוב. לצאת להליכות, להשאיר חלון פתוח בחדר שיהיה איוורור ובכללי לדאוג לחדר נקי ומסודר - יש השפעה ישירה על המצב רוח מהסביבה שאת נמצאת בה. לסגל הרגלים קבועים וקטנים כל יום: סודוקו אחד ביום, ברכות השחר בבוקר אם את מאמינה ומרגישה לנכון, 6000 צעדים ביום, לקרוא פרק מספר.
זאת תחושת הצלחה קטנה גם בימים קישם שמרגיש שכלום לא הולך - "נכון היה קשה היום אבל עמדתי במטרה הקבועה שלי"
כדי להרגיע חרדה שעולה את יכולה לעשות כמה דברים
את יכולה להשתמש בטכניקת כף יד: להסתכל על כף היד ולהעביר עליה את האצבעות של היד השנייה כשאת מסתכלת על זה (כף יד מקרקעת אותנו ו"מחזירה" אותנו למציאות בתוך כל הבלגן שהחרדה עושה לנו בראש).
עוד טכניקת הרגעה זה 5-4-3-2-1
כשאת בהתקף חרדה לחפש 5 דברים שאפשר לראות, 4 דברים שאפשר להרגיש, 3 דברים שאת יכולה לשמוע, 2 דברים שאת יכולה להריח ודבר 1 שאת יכולה לטעום.
ועוד סוג של נשימות זה לקחת חמש שניות אוויר, להחזיר חמש שניות, ולשחרר במשך חמש שניות - ככה כמה פעמים ברצף במשך כמה דקות
פודקאסט, רעשים לבנים, מקלחת חמה - זה תמיד טוב
מים גם מקרקעים אותנו ומחברים אותנו חזרה לטבע ולטהורות שלנו
כל ההריון היינו בתור הרחם שמלא במים, יש תחושה מוכרת ומנחמת שאינטואיטיבית אנחנו מרגישים כשאנחנו מתקלחים או בכללי נוגעים במים
יש לנו חיבור נורא חזק לזה עוד לפני שנולדנו.
לפתוח חלון כדי שייכנס אוויר נקי, לראות סדרה שלא מורכבת מדי, אפילו בובספוג
בראש שלנו המצב תמיד הרבה יותר גרוע מאשר בפועל. אם תצטרכי אי פעם לדבר אני כאן ומחבקת אותך חזק
טיפול אף פעם לא מזיק, אני בעד לנסות. גם אם זה לתקופה קצרה, לטיפול אחד - איך שתרגישי. שווה לנסות.
בלי קשר, מצרפת לך רשימה שהכנתי של דברים ופעולות שמקלים עליי אישית ומקווה שאולי תמצאי בה גם משהו
לשתף לשתף לשתף
לשתף חברות, חברים, הורים - לא להעלם. לא להיבלע לתוך הדיכאון. גם אם קשה לצאת ולעשות דברים פיזית לפחות לשתף חברים כדי לא להעלם להם מהרדאר, שידעו מה קורה איתך. זה יעזור לך לא להתרחק מהם - סופר חשוב להיות מוקפת באנשים שדואגים ואוהבים, אפילו בשניים שלושה.
בכללי ביום יום, יש דברים בסיסיים שעם כמה שזה קשה לפעמים את צריכה לשמור עליהם: לשתות הרבה מים, להימנע מצריכת אלכוהול ועישון, לישון בלילה שמונה שעות, לא יותר מדי ולא פחות מזה.
לאכול מסודר, ירקות עושים טוב. לצאת להליכות, להשאיר חלון פתוח בחדר שיהיה איוורור ובכללי לדאוג לחדר נקי ומסודר - יש השפעה ישירה על המצב רוח מהסביבה שאת נמצאת בה. לסגל הרגלים קבועים וקטנים כל יום: סודוקו אחד ביום, ברכות השחר בבוקר אם את מאמינה ומרגישה לנכון, 6000 צעדים ביום, לקרוא פרק מספר.
זאת תחושת הצלחה קטנה גם בימים קישם שמרגיש שכלום לא הולך - "נכון היה קשה היום אבל עמדתי במטרה הקבועה שלי"
כדי להרגיע חרדה שעולה את יכולה לעשות כמה דברים
את יכולה להשתמש בטכניקת כף יד: להסתכל על כף היד ולהעביר עליה את האצבעות של היד השנייה כשאת מסתכלת על זה (כף יד מקרקעת אותנו ו"מחזירה" אותנו למציאות בתוך כל הבלגן שהחרדה עושה לנו בראש).
עוד טכניקת הרגעה זה 5-4-3-2-1
כשאת בהתקף חרדה לחפש 5 דברים שאפשר לראות, 4 דברים שאפשר להרגיש, 3 דברים שאת יכולה לשמוע, 2 דברים שאת יכולה להריח ודבר 1 שאת יכולה לטעום.
ועוד סוג של נשימות זה לקחת חמש שניות אוויר, להחזיר חמש שניות, ולשחרר במשך חמש שניות - ככה כמה פעמים ברצף במשך כמה דקות
פודקאסט, רעשים לבנים, מקלחת חמה - זה תמיד טוב
מים גם מקרקעים אותנו ומחברים אותנו חזרה לטבע ולטהורות שלנו
כל ההריון היינו בתור הרחם שמלא במים, יש תחושה מוכרת ומנחמת שאינטואיטיבית אנחנו מרגישים כשאנחנו מתקלחים או בכללי נוגעים במים
יש לנו חיבור נורא חזק לזה עוד לפני שנולדנו.
לפתוח חלון כדי שייכנס אוויר נקי, לראות סדרה שלא מורכבת מדי, אפילו בובספוג
בראש שלנו המצב תמיד הרבה יותר גרוע מאשר בפועל. אם תצטרכי אי פעם לדבר אני כאן ומחבקת אותך חזק
שואל השאלה:
כלכך תודה וואו
כלכך תודה וואו
זה לא בושה קודם כל את יכולה ללכת. אבל אני הייתי באותו מצב. לצערי אני עדין קצת לא בטוב בגלל כל מני דברים אבל עכשיו שהצבא ירד אני מרגיש הרבה יותר טוב וחופשי
התגייסתי לפני חודשיים והייתי עד עכשיו בדיכאון נוראי
וגם חצי מהחברות והחברים שלי שהתגייסו במצב נפשי לא טוב בכלל ומדברים על דברים רעים ושהחיים לא טובים..
אני ממש עכשיו הצלחתי לצאת מזה הדבר הכי טוב שאני יכולה להציע לך זה באמת לעשות דברים שאת אוהבת ולחשוב חיובי ולהסתכל על העתיד זה מה שעזר לי❤
בכללי זו פשוט תקופה מוזרה וזה יעבור - ההסכם שלנו עם החיים זה לא שהם תמיד יהיו טובים צריך גם רע לפעמים
וגם חצי מהחברות והחברים שלי שהתגייסו במצב נפשי לא טוב בכלל ומדברים על דברים רעים ושהחיים לא טובים..
אני ממש עכשיו הצלחתי לצאת מזה הדבר הכי טוב שאני יכולה להציע לך זה באמת לעשות דברים שאת אוהבת ולחשוב חיובי ולהסתכל על העתיד זה מה שעזר לי❤
בכללי זו פשוט תקופה מוזרה וזה יעבור - ההסכם שלנו עם החיים זה לא שהם תמיד יהיו טובים צריך גם רע לפעמים
אנונימית
אולי ללכת לקבן?
היי לך,
קוראת את המילים שלך, ושומעת את תחושת התשישות והמועקה שעולות מהן. נדמה שהשגרה הממושכת, שמרגישה כמו לופ, הובילה אולי להתרוקנות מאנרגיות ולקושי להרגיש חיבור לדברים שפעם שימחו אותך.
מתארת לעצמי שזה עלול להבהיל ולהרגיש זר כשקשה לזהות את עצמך. זה עשוי להרגיש לפעמים כמו סוללה שהתרוקנה לחלוטין, כשקשה כרגע לראות מאיפה אפשר להיטען מחדש. כמה לא מובן מאליו, שלצד העומס והתחושה הכבדה, בחרת לעצור, לשתף ולפרוק את שעל ליבך.
לפעמים, פנייה לגורם מקצועי או שיתוף של אדם קרוב יכולים להוות צעד מיטיב, שמאפשר מרחב לעיבוד החוויות ואולי להקל מעט על ההתמודדות.
כמתנדבת בעמותת סה"ר, אני מזמינה אותך לצ'אט אישי והאנונימי. מקום בטוח בו תוכלי לפרוק את מה שתרצי, לשתף בקצב שלך וללא שיפוטיות.
מצרפת לך את הקישור לצ'אט
שלך,
מתנדבת סה"ר
קוראת את המילים שלך, ושומעת את תחושת התשישות והמועקה שעולות מהן. נדמה שהשגרה הממושכת, שמרגישה כמו לופ, הובילה אולי להתרוקנות מאנרגיות ולקושי להרגיש חיבור לדברים שפעם שימחו אותך.
מתארת לעצמי שזה עלול להבהיל ולהרגיש זר כשקשה לזהות את עצמך. זה עשוי להרגיש לפעמים כמו סוללה שהתרוקנה לחלוטין, כשקשה כרגע לראות מאיפה אפשר להיטען מחדש. כמה לא מובן מאליו, שלצד העומס והתחושה הכבדה, בחרת לעצור, לשתף ולפרוק את שעל ליבך.
לפעמים, פנייה לגורם מקצועי או שיתוף של אדם קרוב יכולים להוות צעד מיטיב, שמאפשר מרחב לעיבוד החוויות ואולי להקל מעט על ההתמודדות.
כמתנדבת בעמותת סה"ר, אני מזמינה אותך לצ'אט אישי והאנונימי. מקום בטוח בו תוכלי לפרוק את מה שתרצי, לשתף בקצב שלך וללא שיפוטיות.
מצרפת לך את הקישור לצ'אט
שלך,
מתנדבת סה"ר