איך זה להרגיש להיות נאהבת על ידי ההורים שלך? (טיפה ארוך)

אני כבר לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הרגשתי אהובה על ידם, מתי חיבקו אותי סתם, אמרו לי שהם גאים בי, או שאלו אותי איך עבר עליי היום ובאמת רצו לשמוע את התשובה. אני לא זוכרת מתי הרגשתי שמתעניינים בי, שרואים אותי, שאני לא סתם עוד מישהי שחיה באותו הבית איתם, אלא הבת שלהם.
תמיד הרגשתי בלתי נראית, כאילו אני קיימת אבל אף אחד לא באמת רואה אותי. למדתי לזהות צעדים, להבין לפי הטון מתי לדבר ומתי לשתוק, מתי להישאר ומתי פשוט להיעלם לתוך החדר שלי. לפעמים הרגשתי שאני צריכה להקטין את עצמי כדי שיהיה קצת יותר שקט.
התקשורת בינינו כמעט תמיד הייתה דרך ריבים, ומעולם לא הצלחתי להבין למה כל כך קשה לעצור לרגע ולהגיד "אני מבינה אותך", או פשוט להקשיב לי בלי לגרום לי להרגיש שהרגשות שלי הם בעיה.
אני מסתכלת על אנשים שמספרים על ההורים שלהם בתור המקום הבטוח שלהם, ותוהה איך זה מרגיש. איך זה לחזור הביתה ולהרגיש שמחכים לך, איך זה לדעת שיש מישהו שיחבק אותך ביום רע, ואיך זה להרגיש אהובה בלי שתצטרכי לבקש את זה.
אני חושבת שהדבר שהכי כואב הוא לא רק מה שחסר לי, אלא כל הדברים הקטנים שמעולם לא ידעתי איך זה מרגיש לקבל. לפעמים אני מרגישה שאני עדיין מחכה למשהו שאולי תמיד הייתי צריכה, אבל אף פעם לא ידעתי איך לבקש.
אז איך זה מרגיש להיות נאהבת על ידי ההורים שלך? איך זה מרגיש להרגיש שאת באמת שייכת לבית שלך?