לדעתכם הקטע הזה משקף מה עברתי בשביעי?

כתבתי משהו על השביעי אחרי שנלחמתי ביישובים,אשמח לדעת


אני הולך באותו מקום,
בידיעה שהשארתי מאחור.
חוזר אל אותו היום,
אל אותו יום שחור.
מקבל טלפון אחרי כמה אזעקות,
"בוא, קורה משהו בעוטף".
מתעורר מתוך חלום בלהות,
מבין שהמציאות כבר לא תעטוף.
מבין שהחיבוק של אבא
לא יודע מה הוא עוטף,
יוצא למלחמה
בלי לדעת לאן היא תוביל,
בלי לדעת מה עוד ייקח,
וכמה עוד הלב יוכל להכיל.
אני נוסע אל הלא נודע,
עם פחד שאף אחד לא רואה,
עם חברים לצידי,
ועם תחושה שמשהו השתנה.
הכבישים מלאים בשקט,
אבל בתוך הראש הכול רועש,
כל דקה מרגישה כמו שעה,
וכל מבט אומר שזה אמיתי, זה קורה עכשיו.
נכנס אל תוך הלילה,
ומשם כבר אין דרך חזרה,
כי יש רגעים בחיים
שמחלקים אותם ללפני ואחרי המלחמה.
הייתי שם בשביל אחרים,
גם כשבתוכי רעד הכול,
החזקתי חזק את הנשק,
וניסיתי לא לתת ללב ליפול.
עברנו בית ועוד בית,
רחוב ועוד רחוב,
ובכל מקום שהגענו אליו
השארנו חתיכה מאיתנו קרוב.
והיום אני חוזר לשם,
לא אותו ילד שיצא בבוקר,
אלא אדם שסוחב בתוכו
את כל מה שנשאר מאותו האופק.
אני הולך באותו מקום,
אבל כבר לא אותו אדם.
כי יש מקומות שאפשר לעזוב,
ויש מקומות שנשארים איתך לעולם.