תמיד בימי זיכרון - בין אם זה לשואה , חיילים או השביעי באוקטובר אני מנסה שלא לבכות

אני חוסמת את הרגשות שלי ומנסה כמה שיותר לא לתת לזה להשפיע עליי לרעה.
אבל אני גם מרגישה ממש רע שאני עושה את זה, אני מסתכלת על סרטונים, תמונות וסיפורים - וזה קורע לי את הלב , זה בלתי נתפס אני כולי בצמרמורות ובוכה.
היום בהרצאות וטקסים הגעתי באיחור וניסיתי כמה שפחות להקשיב או לשים את הרגש - כדי לא להתמוטט ולהתפרץ בבכי מול כולם.
אני לא יודעת מה לעשות , זה קשה לי ואני מרגישנ ככ אגואיסטית ולא מכבדת.
אישית לא עברתי מקרוב ממש את השביעי באוקטובר, אין מישהו מהמשפחה שלי שנרצח, אני לא עברתי שום טראומה פיזית ונפשית.
ובכל זאת, זה כואב לי , אני מרגישה את זה בפנים אני כל הזמן חושבת מה אם הייתי יכולה להחליף אותם, למה הם היו צריכים לעבור את זה ולא יכולתי להחליף אותם, למה צריך לעבור את זה מלכתחילה.
למה אני ככה ככ קשה לי מרגיש לי כאילו אני בכוח וצומי - אנשים עברו את זה הרבה יותר מקרוב וקשה - ואני ככה מתנהגת.
אני לא באמת יודעת מה לעשות או מה אני רוצה , זה היה פריקה.
בנימה זאת , זכרונם לברכה של כל הנרצחים, כל הגיבורים שמתו או שרדו, כל אחד ואחד שחווה את הטראומה אתם שורדים אתך גיבורים ואתם אלופים.