מה דעתכם על מה שכתבתי?

לגדול בין חומות שלא נותנות יציאה
הרגשה שהכל סגור ואסור
רצון לצאת לעולם ולהרגיש חופש
אבל המחשבות בבית.
והשרשראות הדמיוניות שחונקות
אותי נמצאות עליי גם בחוץ
ואיך להסביר למישהו שלא יבין
את ההרגשה הזאת.
דחפו אותי לקדמת הבמה
ישבו בקהל ועשו ממני בדיחה.
עמדתי שם מבוישת והשפלתי את המבט
מנסה להסתיר את עצמי ללא הצלחה
הפכו אותי למופע הבידור שלהם על חשבון
הרגשות שלי. כי אני לא בן אדם , אני מופע
אני מושא ללעג, אני שק חבטות, אני לא מוצלחת,
אני אכזבה, אני מטרה לחיצי מילים כואבות,
ואני המופע הזה שלא משנה כמה הוא יהיה רציני
אף אחד לא יסתכל עליו בתור אחד כזה.
איך להסביר למישהו שלא יבין שגם אני רציתי
להרגיש בן אדם פעם אחת בחיים.
עמדתי שם משותקת עם סימני הידיים של כולם
עליי, עם חיצי המילים נעוצים בלב שלי
ועם התחושה שמבחינתם אני בן אדם ריק
בלי רגשות. פגעו לי בנפש ושמתי את הפלסטרים
בעצמי.
ניסו לתקן אותי כמו שהם רצו, התנהגו אליי כמו
אל בובה. ניסו להכתיב לי איך להיות וכשסירבתי
זרקו אותי.
כשאמרתי את האמת השתיקו אותי.
המופע של ההשפלה עליי אף פעם לא יגמר.
אני אמשיך לעמוד שם בקדמת הבמה מבוישת
מנסה להסתיר את עצמי בזמן שכולם צוחקים
אבל חלק ממני יקח את עצמו וילך ברגע שהאורות
יכבו. ואז הזרקור ידלק עליי שוב אבל הוא ידלק
מאנשים שלא יראו בי סוג של מופע בידור ,
או מושא ללעג. או משהו שעשוי מברזל שאין לו
רגשות.
כי אני כן בן אדם. ויש לי לב ואני אמיתית
אבל הניצחון האמיתי שלי שהם לעולם לא יזכו
באמת להכיר אותי.