איך מעלים את הביטחון העצמי שלי, לא דברים קלישאתיים תכלס

תאמין בעצמך

אין יותר קלישאתי ממה שאני הולכת להגיד
אבל אני עונה אצ זה לכל שאלה כזאת
fake it till you make it
הדבר היחידי!!! שעזר לי
פשוט תזייף ביטחון. יום אחד זה הופך לאמיתי

בסוף מתים ולאף אחד לא אכפת ממה תעשה וגם ככה אף אחד לא יזכור את זה כשנהיה עצמות בתוך חלל אינסופי שקיים מיליארדי שנים.
בהצלחה (:

יציאה מאיזור הנוחות ולעשות מה שמפחיד/מלחיץ
זה הרעיון של תזייף את זה עד שיצליח
והמטרה היא לא להיות מושפע ממחשבות של אחרים עד כדי כך שמחמאה זה נחמד שנתנו אבל לא מזיז לך כי היית בטוב בלי או עם

האמת שביטחון עצמי לדעתי לא נבנה מלשכנע את עצמך שאתם מושלם אלא מלצבור הוכחות לעצמך שאתה מסוגל. תתחילמדברים קטנים שמלחיצים אותך ותעשה אותם בכל זאת
נגיד לדבר עם מישהו, להגיד לא, להביע דעה, ללכת לבד למקום וכו'. כל פעם שאתה עושה משהו שפעם היית נמנעת ממנו, המוח לומד שאתה יכול לסמוך על עצמך.

וגם תפסיק לחכות להרגיש בטוח לפני שאתה עושה דברים. הביטחון בדרך כלל מגיע אחרי שעושים, לא לפני. ואם יש דברים ספציפיים שגורמים לך להרגיש חסר ביטחון, הייתי עובדת דווקא עליהם אחדאחד ולא מנסה "לאהוב את עצמי" בכוח.

הנסיון שלך להרגיש בטוח הוא מה שגורם לך להישאר "חסר בטחון"
אני לא מדברת פה על אהבה עצמית ועל דימוי עצמי כי אלה שני דברים שונים מבטחון עצמי, למרות שיש קשר ביניהם
אני מדברת על בטחון עצמי במובן בטחון ביכולת שלך לגבור על מכשולים ועל מה שקורה בחיים
מה שקובע כמה בטחון יהיה לך זאת השאלה עד כמה אתה מוכן לשחרר שליטה ולתת לדברים להיות כמו שהם; בלי לנסות לשלוט בתוצאה הסופית. כן לעשות הכי טוב שאתה יכול; אבל להבין שיש דברים שהם לא בשליטתך וזה בסדר שזה ככה.
כי אני אגיד לך מה הדבר היחיד שבאמת הכי מפחיד את המוח שלך וגורם לו להמציא מלא תרחישים וסיפורים
לא דחייה
לא "מה יחשבו עליי"
לא "אני אעשה את זה ואכשל"
הדבר שהכי מפחיד זה חוסר וודאות, זה להגיד "אני לא יודע מה יקרה".
זה הכי מפחיד את המוח שלך ואז למשל כשאתה רוצה לדבר עם מישהו פתאום עולות מחשבות כמו: "הוא יצחק עליי/ מה אם הוא יחשוב שאני ככה?" ואתה כל כך משתכנע שאתה עוצר את עצמך, למרות שבאמת אתה לא יודע מה יקרה. ולמה זה קורה? כי עדיף להתכונן לגרוע מכל מאשר לא לעשות כלום ולאכול אותה, ומבחינצ המוח שלך דחייה חברתית= לא רוצים אותי = אין לי אוכל= אני מת (ממש צמצמתי אבל זה תמיד מגיע לזה)
אבל איך אתה יודע מתי זה סיפורים ומתי באמת יש סכנה?
כאן מגיע עיקרון מאוד פשוט שאני מנסחת אותו ככה: "אם באמת יש סכנה רצינית, אין רצון בכלל."
כלומר נניח שאתה בלי בעיות נפשיות, כנראה לא תקפוץ מהגג, אבל זה לא הפחד שעוצר אותך אלא הידיעה שזה באמת מסוכן לך. כלומר אם אתה יודע בוודאות שמשהו לא טוב לך ומסכן את החיים שלך אז בכלל לא תחשוב לעשות אותו!
וכשאתה שם לב לזה פתאום אתה רואה מעבר לשקרים שיש לך בראש כי אם ב100% היית יודע שמשהו מסוים מסוכן לך לא היית עושה אותו נכון? זה הגיון מאוד פשוט. המוח שלך בנוי להישרדות מעל הכל.
ומכאן אתה מבין שאתה מחפש ידיעה מוחלטת כדי להתחיל לפעול, אבל כשאין כזאת ויש חוסר וודאות המוח מחליט "מה יקרה" לפני שעשית משהו. אם אעשה x יקרה y ולפעמים יש כמה אופציות, או שיש קול חיובי שאתה מתעלם ממנו, שזאת ההוכחה המוחלטת לחוסר וודאות, כי כמו שאמרתי מבחינת המוח שלך וודאות שיקרה אסון > חוסר וודאות; אבל אף פעם אתה לא יכול לדעת. גם אם דיברת עם 99 אנשים וכולם צחקו עלייך, עדיין אין לך דרך לדעת בוודאות לדעת שהאדם ה100 יתנהג אותו דבר. אתה יכול לחשוב, להכליל; להסיק שזה מה שיהיה מניסיון קודם, אבל לדעת בוודאות, אתה לא יכול.
אתה יכול להתכונן מלא להופעה מול קהל ולעשות הכי טוב שלך ואולי יאהבו ואולי לא, אבל אין לך דרך לחזות את התגובה או לשלוט בה. נכון? לעומת זאת אם תדחוף את היד למדורה 100% שתשרף. זה לא נתון לוויכוח.

עכשיו אחרי הקטע התאורטי יחסית איך אתה פותר את זה במציאות בלי קלישאות ובלי סיבוכים. מה הדרך הכיי מהירה לפתור את זה, שפועלת על כל דבר?

להודות בפני עצמך שאין לך את כל התשובות ואתה לא יודע מה יקרה.
תעשה הכי טוב שלך, תשקיע כמובן ותתאמן אבל אתה לא יכול לשלוט בתוצאה הסופית ובתגובה של אנשים ואתה גם לא צריך.

וברגע שאתה משחרר מהצורך לשלוט בתוצאה הסופית תרגיש יותר רגוע ותתחיל לחיות מתוך סקרנות, שזאת התרופה לחוסר בטחון
במקום להאמין לשקרים ולהתנהג כאילו זאת האמת ולעצור את עצמך, תגיד "אני לא יודע מה יקרה אם אני אעשה משהו מסוים, בוא נבדוק ונראה מה קורה."
כי כמו שרשמתי פה, כנראה שלא יקרה משהו רציני חוץ מקצת כאב כי אם באמת הייתה סכנה לא היה בכלל רצון, וזה כבר אמור להוכיח לך שמדובר בסיפורים ולא באמת.