למה אנשים לא לוקחים בריאות נפשית ברצינות עד שזה כבר מאוחר מידי?

לפני שאני אתחיל לתאר מה קרה אני רוצה רק להגיד ש*אין לי מחשבות אובדניות* בתקופה האחרונה ואני מטופל עם פסיכולוגית ובעבר גם עם כדור, אבל אני עדיין מתמודד עם דברים. עכשיו היה לי וויכוח עם אמא שלי והיא חושבת שאני משתמש בבריאות הנפשית שלי בתור תירוץ סתם כי אין לי כוח לעשות דברים והיא טוענת שאני "במקום יותר טוב" רק כי אני כבר לא פוגע בעצמי או מנסה בצורה אקטיבית לתכנן התאבדויות.. ואני מנסה להבין, למה לא לוקחים אותי ברצינות?? למה חושבים שזה שאני לא מצליח לעשות דברים בסיסיים זה מבחירה ומעצלנות? לא נוח לי במקום הזה אבל אין לי ברירה כי כרגע אני מנסה רק לשרוד ולמה אף אחד לא מבין את זה? למה רק אנשים שעברו את זה יכולים להבין?? זה עד כדי כך קשה לקחת אנשים ברצינות מבלי להטיל בהם ספק ולהקטין את הבעיות שלהם?
ולדעתי זאת הסיבה ללמה אנשים בסוף כן מתאבדים, כי מתי שהם הראו סימנים כאלה חשבו שזה סתם עצלנות ולא לקחו את זה ברצינות. זה ככ עצוב שאנחנו חיים במציאות כזאת..