מה אני באמת יודע על החיים, אם לא חוויתי אותם בגוף?

אני מרגיש שהתחלתי להכיר את החיים דרך המילים, ולא דרך הגוף. כאילו המילים נעשו מחסום ביני לבין המציאות.

כתבתי כל כך הרבה על פילוסופיה, על תחושות, על ההוויה עצמה. כתבתי אקסיומות, התדיינתי והגיתי שעות על דברים. ובשנה האחרונה משהו בכל זה התחיל להרגיש לי טמא.

אני יכול לכתוב כמה שאני רוצה, אבל אני לא באמת אבין זרם פילוסופי או רעיון אם לא אפעיל את הגוף. אני חי חיים שלמים בתוך הראש, ועדיין לא אהיה בהכרח קרוב יותר להבנה מאדם טיפש שבוחר לחיות על בשרו, מתוך החוויה עצמה.

תחשבו על אדם שמעולם לא קרא על פילוסופיית הסטואיות. הוא לא יודע מה זה שליטה במה שבשליטתך, לא מכיר את אפיקטטוס, ולא כתב לעצמו אף אקסיומה.

אבל יום אחד הוא מאבד משהו שהיה חשוב לו מאוד. הוא כואב, מתעצבן, ואז מבין שאין לו שום יכולת לשנות את מה שכבר קרה. אז הוא קם וממשיך את היום.

אולי הוא לעולם לא יידע לקרוא לזה סטואיות. אולי הוא אפילו לא יוכל להסביר למה הוא עשה את זה.

אבל הוא חי משהו שהפילוסוף רק כתב עליו.

כי יש דברים שאתה לא קורא עליהם. אתה צריך להרגיש אותם.

אפילו המילים עצמן התחילו להרגיש לי מגבילות.

תסתכלו רגע על עץ. עכשיו תנסו לתאר אותו בלי להשתמש באף מילה.

פתאום אתם לא צריכים להגיד שהוא ירוק, גבוה, מחוספס או יפה. אתם פשוט רואים אותו. אתם שם מולו, והוא שם מולכם.

זה כמו לגעת במי נהר לראשונה. אני חש, אני שם, כף היד שלי אמיתית. זה הדבר הכי אמיתי בעולם.

די אירוני מצידי להשתמש במילים כדי לדבר על כל זה.

ההבדל שאני מצביע עליו הוא לא סתם בין לחשוב על משהו לבין לעשות משהו. הוא עמוק יותר:

מחשבה היא תיווך; חוויה היא מגע.

.המחשבה יודעת על הדבר. החוויה יודעת את הדבר.

ובגלל כל הדברים האלה, אני כבר ממזמן רואה
בפילוסופיה ובכתיבה כדבר טיפה טמא. אני פשוט זורם עם החיים, ופועל פחות מתוך מחשבה ויותר מתוך מה שאני חש בגוף. יותר נוכח ברגע.

ודווקא המסקנה הזאת שאליה הגעתי נולדה מתוך ההגות עצמה. די אירוני. הגעתי למסקנה שהמילים מרחיקות אותי מהחיים, באמצעות מילים.