מה דעתכם על הכתיבה?

אני הטיפוס המתבודד שאוהב
לא נלחמת אם הוא עוזב
מנסה קצת ואז מפסיקה
לא אכפת לי להיות לבד העיקר הגאווה
אני הטיפוס המתבודד ששומר הכל בפנים
את כל הרגשות שלי חבויים
תמיד עם מסכה על הפנים
כשכואב לי אני מנחמת את עצמי
לא כי אין מי שינחם
כי קשה לי להביע כאב או חולשה
הרי זאת מהות האהבה?
להיות זה עם זה פתוחים ופגיעים
אבל כשהחץ פוגע בליבי
שום פלסטר לא יוכל לתקן את המכה
לכן אני כבר לא מנסה
כי בכל ניסיון יש סיכוי להיפגע
והלב שלי רגיש והנשמה טהורה
אז אני לא רוצה להרגיש
בכדי לא לחוש תחושת אכזבה