3 תשובות
אני יוצא כלפי חוץ כמו בנאדם שיודע מה הוא רוצה מעצמו, ומאוד בטוח בעצמו בחברת אנשים, האמת היא שאני ממש לא.
שואל השאלה:
שעת חפירה על עצמי כי למה לאא
אני חושבת שפעם ה"פרסונה" שלי שיצרתי כלפי חוץ הייתה מאוד חזקה ולקחה את רוב השליטה בחיים שלי
תמיד אמרו עליי שאני ילדה טובה אז לאט לאט זה נכנס לי יותר ויותר לראש, ניסיתי להשאר מה שאמרו עליי שאני
הייתי נחמדה, חייכתי המון, לא אמרתי לא, בקושי התעצבנתי, ניסיתי לחפש את הטוב בכל דבר, אמרתי לאנשים את מה שחשבתי שהם רוצים לשמוע, לא הבעתי את דעתי יותר מידי, הייתי צבועה, תמימה...
אבל כל הדברים האלה גם לא היו מזוייפים, בסופו של דבר הם כולם חלק ממני, אבל הם לא כולי כמו שהפכתי אותם להיות בעבר
ולאט לאט זה יצר לי על עצמי שנאה עצמית
הרגשתי מזוייפת
שנאתי את זה שאני לא יכולה להיות אמיתית עם אנשים
שנאתי את זה שאני לא מי שאנשים חושבים שאני, שאני לא מי שהם רוצים שאני יהיה
אני ממש זוכרת את התקופה שבה זה קרה
בערך מכיתה ה' אני זוכרת את עצמי כותבת לעצמי פתק על כמה שאני שונאת את עצמי, עדיין יש לי את הפתקים האלה ואני מרחמת על אני הקטנה שהייתה צריכה להרגיש ככה
ומסוף כיתה ו' החלטתי להראות את עצמי האמיתית קצת יותר
להביע את הדעות שלי, להגיד כשאני לא אוהבת משהו, להגיד כשאני כן אוהבת משהו
אבל המשפחה שלי עד היום לא מקבלת את זה
הם תמיד אומרים לי "תחזרי להיות הילדה הקטנה שלנו כמו פעם"
אבל הם לא מבינים שהילדה הזאת הייתה "בובה"
שתמיד רק חיפשתי לרצות אחרים במקום לחשוב על עצמי
וגם בלי קשר לזה, אנשים גודלים, אנשים משתנים, הם לא היו צריכים לצפות שאהיה הילדה הקטנה שלהם לנצח
אוקיי חפרתי על זה...
ואני האמיתית זאת ילדה בגוף של מתבגרת שלא מוצאת את עצמה:) חחח
שעת חפירה על עצמי כי למה לאא
אני חושבת שפעם ה"פרסונה" שלי שיצרתי כלפי חוץ הייתה מאוד חזקה ולקחה את רוב השליטה בחיים שלי
תמיד אמרו עליי שאני ילדה טובה אז לאט לאט זה נכנס לי יותר ויותר לראש, ניסיתי להשאר מה שאמרו עליי שאני
הייתי נחמדה, חייכתי המון, לא אמרתי לא, בקושי התעצבנתי, ניסיתי לחפש את הטוב בכל דבר, אמרתי לאנשים את מה שחשבתי שהם רוצים לשמוע, לא הבעתי את דעתי יותר מידי, הייתי צבועה, תמימה...
אבל כל הדברים האלה גם לא היו מזוייפים, בסופו של דבר הם כולם חלק ממני, אבל הם לא כולי כמו שהפכתי אותם להיות בעבר
ולאט לאט זה יצר לי על עצמי שנאה עצמית
הרגשתי מזוייפת
שנאתי את זה שאני לא יכולה להיות אמיתית עם אנשים
שנאתי את זה שאני לא מי שאנשים חושבים שאני, שאני לא מי שהם רוצים שאני יהיה
אני ממש זוכרת את התקופה שבה זה קרה
בערך מכיתה ה' אני זוכרת את עצמי כותבת לעצמי פתק על כמה שאני שונאת את עצמי, עדיין יש לי את הפתקים האלה ואני מרחמת על אני הקטנה שהייתה צריכה להרגיש ככה
ומסוף כיתה ו' החלטתי להראות את עצמי האמיתית קצת יותר
להביע את הדעות שלי, להגיד כשאני לא אוהבת משהו, להגיד כשאני כן אוהבת משהו
אבל המשפחה שלי עד היום לא מקבלת את זה
הם תמיד אומרים לי "תחזרי להיות הילדה הקטנה שלנו כמו פעם"
אבל הם לא מבינים שהילדה הזאת הייתה "בובה"
שתמיד רק חיפשתי לרצות אחרים במקום לחשוב על עצמי
וגם בלי קשר לזה, אנשים גודלים, אנשים משתנים, הם לא היו צריכים לצפות שאהיה הילדה הקטנה שלהם לנצח
אוקיי חפרתי על זה...
ואני האמיתית זאת ילדה בגוף של מתבגרת שלא מוצאת את עצמה:) חחח
יש בה כמעט 0 הבדל לבין איך שאני באמת. אני לא מסוגל לעשות מיסוך