אני מרגישה שמרחמים עליי ואני שונאת את זה

בבית ספר יש לי מורה שהוא ראה אותי תקופה במצב רוח חרא ודי מרוחקת מכולם, ראיתי שהוא מנסה לעזור לי וזה היה ממש נחמד בהתחלה, ואז התחלתי קצת להשתפר ברוחי, אבל אני עדיין רואה שהוא מסתכל עליי ברחמים וךפעמים גם פועל מתוך רחמים,גם אחותי ככה, אני ספרתי לה שאני חווה קצת קשים בלימודים ובעיניין החברתי, ושאני מעדיפה להיות לבד/עפ משפחה מאשר עם חברים מהבית ספר, ועכשיו כשאנחנו עושות משהו ביחד, יש לזה וייב כאילו היא לוקחת את זה בתור מחוייבות ושוב פעם מתוך רחמים, ולא כי היא באמת רוצה חעשות את זה, אחי הקטן הוא ילד זבל קטן - בשנה, וכשאני באה לדבר איתו וסתם לשתף אותו מה איתי/ לשאול מה שלומו(ובעיקר עליו ולא על עצמי) הוא לאחרונה מתחיל ממש לנפנף אותי ולהגיד שאני פונה אליו כי אין לי חברים- חשוב לציין שאני תמיד הייתי פונה אליו גם כשהכל היה בסדר... הוא פשוט בתקופת ה"אני סיגמא ואני לא צריך קשר עם המשפחה שלי ובלה בלה בלה",ואני שיתפתי אותו רק פעם אחת שיש לי קצת קשיים בבית ספר, ופתאום הוא רואה בי ילדה עלובה
אני לא מבינה למה מסתכלים עליי במבט מרחם, הרי אצל מלא זה ככה שחרא להם במצב החברתי, אני רואה מלא אנשים שהם יוצאים למקומות עם המשפחה והאחים שלהם ושהם ממש בסדר עם זה, אז למה אצלי זה לא ככה, כאילו זו מחוייבות אישית להיות איתי, זה לא כז מופרח שאחים בקשר טוב, וגם המורה, אני לא מבינה למה הוא עדיין רואה בי ילדה עלובה, זה ממש מוריד את החשק לפתוח את הלב ולספר מה עובר עלייך רק בשביל לא לקבל את ההרגשה הזו שמרחמים עליי