אשמח לדעת מה דעתכם על הסיפור הקצר הזה, וכיצד הייתם ממליצים לשנות או לשפר אותו

שואל השאלה:
ליבי הלם בחוזקה כשאימי עמדה בפתח הדלת, מושיטה ידיים לחיבוק אהבה.
ואז בתוך ידייה אזרתי אומץ ללחוש
"אמא, אם אהבה מרפאת כאב, אז איך יכולה אהבה לכאוב?"
אימי צחקה ברוך ועיניה נצצו בשמש
היא כרכה את ידיה סביב מותניי והצמידה אותי לגופה, "יקירתי, האהבה היא כאב מענג"

הלילה התקרב שוב, והשקט שהשתרר המפלצת רשרשה בשלשלאות

תיבת המתכת הייתה כבדה היום וכבר לא יכולתי להרים אותה יותר, גררתי אותה החוצה והאכלתי אותה בלחישות של סיפורים ומחשבות, פחדתי שהיא לא תרצה לחזור. אבל כשסגרתי אותה בקופסא המפלצת הייתה קלה, ועד סוף הלילה המפלצת יבבה מתחת למיטה.

התעוררתי לאור הכוכבים, והם נצצו לי במשובה, מזמינים אותי להצטרף
בדמיוני אני כוכב גדול יפהיפה, וגופי כאילו לועג בכך, מרוט ובלוי.

שאלתי את אבי אם המפלצת יכולה לאהוב. הוא ענה שהיא אוהבת אותי.


הם דיברו על מפלצות היום, אחת מהם סיפרה בעיניים דומעות שיש לה אחת, והילדים האחרים לעגו לה, הם לא האמינו במפלצות
הכתפיים שלי התקשחו ונפלט לי לפני שיכולתי להבין "לי יש מפלצת" הם השתתקו והסתכלו עליי, ואז אחד על השני. ובעיניהם יכולתי לראות שנאה וצחוק, הם רוצים לספר בגוזמה?
ליבי דהר כשאמרתי בקול "יש לי מפלצת בבית, והיא בתיבת מתכת מתחת למיטתי, בואו איתי."
הם הקשיבו לדבריי, ועקבו אחר צעדיי.

הם היו סקרנים כנראה, הם רצו לראות את המפלצת.
היום לא חיכתה לי אמא בכניסה. ודמעות קטנות בקעו מקצוות עיניי
"תכנסו איתי לחדר? היא בתיבה שמתחת למיטה," שמעתי את פי לוחש
הם הנהנו והתלחששו בחיוכים קטנים ואני בפחד חייכתי גם כן.

לא יכולתי להוציא את התיבה, זה הרגיש כאילו היא נדבקה לרצפה.
הצללים של הילדים גדלו מלפני, עד שכבר רכנו מעליי.
הם דחפו אותי הצידה והתחילו למשוך את התיבה, והיא בשקט בכתה.
הם הקשיבו ללחישות כולן,
ואז בכו גם הם.
הגופים שלהם רעדו ללא שליטה ועיניהם נפערו לרווחה.
אחד הקיא ואחרת צרחה, ולא היה דבר שאפשר לעשות.

בנקישה רמה דלת הבית נפתחה, זאת הייתה המפלצת.
הצעדים הלכו והתקרבו, והילדים רצו לדלת הכניסה. אבל אי אפשר לברוח מאהבת המפלצת.

ליטפתי את התיבה ושרתי על ימים יפים. בעיניים עצומות דילגתי למטבח, ושרתי חזק, כדי שלא אשמע את המפלצת אוהבת את הילדים.
לילות שקטים החליפו את עיניי העצומות, והזיכרונות הובילו אותי לסכין הגדולה של אבא.
חזרתי לחדרי ושם מצאתי אותה,
המפלצת יבבה על הרצפה.
ככול שהגיעו ידיי הסכין הונף, נעצתי אותו ברגל שמאל, והיא התחננה שאפסיק דקרתי את יד ימין, דקרתי שוב ושוב עד שהפסיקה לצרוח ולבכות. סיפרתי לה על גוזמאות צחקתי שמחתי, והוצפתי באהבה.
התיבה צרחה
כשפתחתי את עיניי, במראה שמולי השתקפה המפלצת, מדממת צוחקת ובוכה, בשלולית אדמדמה קטנה.
ואז הכל נהיה שחור ואני התחלתי להירדם.
וכשנעצמו עיניי וקולי השתתק, יכולתי לשמוע את אמא אוהבת את הילדים.

ההתחלה
"והם אפילו אמרו יום שמשי.." לא תקין תחבירית.
הייתי משנה למשהו כמו: והם אפילו אמרו שיום שמשי ונעים כמו זה, אסור לבזבז."
ואז לרדת שורה עם הלא יכולתי שלא להסכים
ואחרי הלהסכים צריך נקודה לא פסיק
ואחרי הרכה צריך פסיק

פסקה שנייה:
עדיף במקום "וכולן" - "והן" כי וכולן לא ממש מסתדר עם צבעים וצורות
אחרי האותו צריך נקודה לא פסיק, ולדעתי כדאי להוריד את השורה הזאת כדי לתת עוד אימפקט

פסקה שלישית: "הסיכוי לפספס" לא נשמע טוב, הייתי מחליפה לאולי "להפסיד את היום" או משהו ברור יותר.
והייתי מחליפה את אילו באיזה. ואחרי הבחוץ צריך להיות נקודה לא פסיק

פסקה רביעית. אחרי העוינות נקודה לא פסיק.

ספר של רומנטיקה - להוריד את השל, ספר רומנטיקה.
אחרי מגוחך נקודה לא פסיק

זה פשוט טקסט גאוני וכואב
אני מקווה שהבנתי נכון
באמת
הסיפור שמאחור כל כך מצמרר
מעניין אם זה מתוך כאב אישי אבל בכל מקרה יש לך יכולת מטורפת לתאר מצב באופן סימבולי וגאוני כל כך

פסקת הליבי. צריך פסיק אחרי הללחוש, ואחרי השמש נקודה. הייתי מעלה את המשפט של "היא כרכה" לאותה שורה של השמש ומשאירה את השורה של יקירתי לבד, ומוסיפה נקודה אחרי המענג

"והשקט שהשתחרר המפלצת רשרשה" לא תקין תחבירית

לפני גררתי החוצה נקודה לא פסיק. לפני הפחדתי גם נקודה

כאילו גופי לועג בכך. עדיף לועג לכך. ואחרי הלהצטרף נקודה

אחרי היום נקודה לא פסיק. אחרי לעגו לה נקודה גם וגם אחרי המפלצות
אחרי ההתקשחו פסיק
והייתי מורידה את השורה של "לי יש מפלצת" שתישאר לבד

ודמעות קטנות צריך להיות פסיק לפני לא נקודה

"הגופים שלהם" לא תקין, צריך לכתוב גופם רעד

בעיקרון יש עוד מקומות שצריך פסיק ולא נקודה ולהפך או שחסר נקודה, אבל נראה לי שהבנת את הפואנטה
אם יש לך ספק לגבי פשוט שולחים את הקטע לצאט והוא מסדר אותו מעולה
לגבי הסוף יש הרבה משפטים שהייתי מורידה שורה כדי שיהיו ברורים וחדים יותר
והייתי מורידה לגמרי את "ואני התחלתי להירדם" זה ברור מנעצמו עיניי


לגבי התוכן, זה תוכן עמוק וכתוב טוב, כמובן שתמיד יש מקום לשיפור אבל סך הכול בעיניי באמת יש נושא מעניין שעולה מתחת לפני השטח, אני חושבת שקצת קשה להבין את הכוונה שלך ורק מכמה קריאות הצלחתי אולי קצת להבין. לדעתי כדאי להיות יותר ברורים וזה עדיף על חשבון יצירתיות, כדי שלקטע יהיה את המשמעות החזקה.

שואל השאלה:
תודה loud silence!
לגבי הערה הראשונה שלך, זה מוצג כציטוט מדומה אבל זה בהחלט לא ברור.
ותודה על השאר

שואל השאלה:
one/m
זה ממש נחמד לשמוע, תודה לך.
בנוסף הסאבטקסט מורכב מכמה חלקים.
שהראשון בהם הוא שהילדה נפגעת מינית על ידי האמא שלה, וחוסר היכולת של המוח שלה לתפוס את זה גורם לה להפריד בין האם לבין המפלצת. ובנוסף משקל התיבה וצורת ותדירות המפגש שלה עם הילדה נובע מחוסר היכולת של התת מודע לשמר את ההדחקה. והיחס הפלואידי של המפלצת בין האם לילדה נובע מהאשמה עצמית כדרך התמודדות עם הפגיעה. בעצם לייחס את הגורם למשהו שהוא ידוע. ואגב זה אחיו התאום של תסמונת שטוקהולם, כי במקום שהקרבן יאחוז בתפיסה שהפוגע עושה טוב וכך יוכל לשמור על תפיסת המציאות שלו, הקרבן אוחז בתפיסה שהוא הרע.
אני לא רציתי להאריך יתר על המידה, אבל זה הבסיס עליו ניצב הסיפור
והוא לא מבוסס ישירות עליי, אבל הוא כמובן נובע ישירות מכאב אישי.

שואל השאלה:
תודה שוב loud silence
אני מניח שזה מה שאעשה, מעולם לא יצא לי ללמוד את החוקיות של ניקוד.
אני משתמש בו כדי לחלק קטעים באופן אינטואיטיבי לצערי.
ואני לחלוטין מסכים שבהירות הטקסט היא משמעותית מאוד, בלעדיה הטקסט מעבד את הזרימה שלו והקצב
זאת גרסא ראשונה של שחזור של משהו שכתבתי בעבר, אני הכן צריך עוד ללטש אותו.