אני לא סומך על עצמי אבל יותר כועס על המשפחה שלי

אתמול דפקתי את הבגאז' של הרכב בגלל חוסר ריכוז ברוורס. שבר קטן אבל בכל זאת שבר בולט. היום הגעתי באיחור למשמרת בוקר כי הייתי בטוח שאני רשום בערב.

כל דבר שאני עושה שהולך נגד הרצון של אמא שלי היא אומרת שאני לא מרוכז, גם אם לא עשיתי אף טעות ופשוט לקחתי החלטה שהיא לא מרוצה ממנה. זה לא מפתיע אותי, יש לה יציאות מוזרות.

אח שלי הגדול עכשיו אמר לי לקחת אטנט וזה מאוד פגע בי. אני אוהב אותם ואני יודע שהם אותי, ובכל זאת אני ממילא לא מרגיש שהם מעריכים את מי שאני וזה כמו הוכחה בשבילי שהם חושבים שמשהו לא בסדר. כאילו הם רק מחכים שאני אעשה טעות.

אני יודע שאכפת להם ממני והם חושבים שככה אתכשל, אבל כל טעות שאני עושה אני מרגיש כאילו הם מוותרים עליי במקום ללמד אותי.
יש לי את היתרונות שלי אבל ברגע שהחיסרון שלי עולה אני מאמין שהם מתביישים בי.
וניסיתי לדבר איתם על זה אבל הם באמת מאמינים שלאדם שעשה טעות מגיע יחס כזה כדי שילמד.

אני לא יודע אם יש לי הפרעת קשב או לא, אני גם לא מתכנן לאבחן את עצמי כרגע, אני מנסה לשמור על גישה בריאה יחסית שאני בן אדם ובני אדם עושים טעויות. אבל הם פשוט לא משחררים מהטעויות שלי.

אני משתדל שלא להתבייש כי בושה חוסמת למידה, אבל אני גם לא יכול לראות שאני משתפר ומתפתח כששני האנשים האהובים עליי מסתכלים עליי כמו מקרה אבוד. אני רוצה להיות בן אדם שלוקח אחריות על המעשים שלו אבל לקחת אחריות מולם זה להזמין אכזבה שתישאר יותר ממה שהיא צריכה.