כולם ככה בחברה חדשה או שרק אני? כשאני בחברה חדשה.. נניח עבודה זמנית או כל אינטרקציה חברתית עם בני גילי שאין לי אינטרס

ואני בכל זאת נחמדה וחייכנית כלכך מוזרה לי שזה מגרד לי בגוף.. אני אתן דוגמא: הכל טוב מגיעה חיוכים נימוסים מתכבדיל ואז מגיעה השלב של הסקרנות ההדדית מה את עושה בחיים בת כמה את איפה את עובדת (אינטרסים משותפים אולי לקחת ממך השראה וכו') שואלים לשלומי חמוד נחמד. אבל מה הקטע לנסות לשתף אותי בבדיחות אישיות שלהם כמו "יואו חחח היא קראה לי שמנה את קולטת"? עכשיו בראש שלי עובר: אני מכירה אותך? אני יודעת מה השריטות שלך? איך אני אמורה לדעת אם לצחוק על זה או להבהל או להגיד וואי היא לא בסדר! איך בנדם שאני לא מכירה אני אמורה להגיב לו לכל הסמול טוקים האלה... פשוט להיות אני? הם גם ככה לא יבינו את ההומור שלי אז למה לנסות בכלל בוא נגמור תמשמרת ונלך הביתה. למה לא כולם פשוט רובוטים בעבודה עד שהולכים הרי גם ככה אם אני אהיה אני אנשים יתחילו לדבר ולרכל ולא להבין נכון אז למה. אני גם תמיד מרגישה כמו סבתא של כולם לצחוק מהבדיחות שלהם ולחייך אליהם