היי יש לי שאלה :)

פיזדץ.
הייתי במסיבה בתל אביב שמחות של החיים אופוריה עם חברים כמה כיף היה, אפילו הדיג'י התחיל איתי בסוף המסיבה.
אחרי זה הלכנו למקדונלס כי היינו רעבים, יצאנו ב6:30 *ואני הראשונה* ששמה לב שיש אזעקה, חברים שלי חשבו שזה היה אמבולנס שעבר עד שפתחנו חמ"ל וראינו שיש אזעקות בגוש דן, התחלנו לחפש מקלט באזור והתפלחנו לאיזה מועדון תת קרקעי וקיבלנו צייסר על חשבון הבית להרגעת הרוחות מה שנקרא,
אחרי זה כל אחד חזר לביתו, לא התרגשתי יותר מידי מהאזעקות כי לצערנו זאת הנורמה בישראל. בשבע בבוקר בערך חזרתי הבייתה ואז ראיתי מה רץ בחדשות, וואצאפ, אינטרנט, וטלגרם.
נרדמתי רק בסביבות שתיים עשרה מרוב חרדה, לא האמנתי.
הוקפצתי בערב חזרה לבסיס. באותה תקופה שירתתי בצפון והיו שמועות שגם חיזבאלה הולכים לתקוף. ושירתתי קרוב לגבול, כמה בכי היה בעליה לאוטובוס, חשבתי ששולחים אותי למות. איבדתי אמון בצבא באותו יום. זה היה יום קשה. והתמונות שראיתי בטלגרם לא ישכחו.

איך שהכל התהפך.

היה לי ממש קשה כל הסיטואציה, הרבה אנשים שאני מכירה איבדו מישהו קרוב וקשה לראות אנשים שחשובים לי שנמצאים במשבר ושרע להם
בכללי האירוע הזה ומה שבא אחריו גרם לי לקחת הכל הרבה יותר בפרופורציות ובנקודת מבט אחרת לגמרי שבאמת חיים פעם אחת ואי אפשר לדעת מה יקרה בעוד דקה אז פשוט צריך לנצל כל רגע

היה לא קל בעיקר שאנשים קרובים אליי הוקפצו למילואים ובכלל לחוות אירוע כזה כמדינה ובפרט זה אירוע מזעזע

הייתי ממש בלחץ באותו יום והאמת שחשבתי שזה לא שינה אותי. אבל אחרי כמה זמן כשהייתה איזה מילחמה עם איראן הראשונה אז פשוט ברגע שהתחילו לזרוק טילים הייתי מקבלת התקפי חרדה והייתי חושבת שעכשיו הולכים להיכנס לבית שלנו או משהו.

הייתה בבית בממ"ד
לא הרגשתי כלום
ועד היום אני מרגיש רע עם זה
אולי זה גם חלק מהשוק/טראומה

זה פיזדץ.

ישנתי אצל סבא וסבתא שלי ולא נרדמתי עד ארבע בבוקר באותו יום ואז קמתי מהאזעקות וסבא שלי ראה טלוויזיה והתחלתי לבכות כי פחדתי שהם יגיעו (הייתי במרכז אבל עדיין) ואז היו איזה מאתיים אזעקות ואמא שלי ככ פחדה בגלל שאין להם ממד אז היא באה לאסוף אותנו והיא טסה על הכביש ואז הגענו הביתה והיו איזה מיליון אזעקות

אה ואז הקפיצו את אבא שלי למילואים לאיזה שלושה שבועות

אני גרה בעוטף אז היו אצלנו חדירת מחבלים, שמענו את היריות שירו בעיר שלי וחלק 2 אנשים מהמשפחה שלי ממש היו במגע עם מחבל אבל לא עשה להם כלום

מה זה פיזדץ

שואל השאלה:
חחח זה ברוסית יעני על הפנים

הייתי אצל משפחה וישנו ופתאום קמנו 6 בבוקר היה מפחיד

הכי גרוע שאחרי המחדל הענק הזה שוב מתעלמים מהתצפיתניות. אני כבר חיה בקנדה. אין אמון.

בכנות הוא לא כל כך השפיע עליי, אני חושבת שרק עלתה לי החשיבות לעזור לעם שלנו

לא השפיע עליי הרבה אבל כן היה עצוב לשמוע לפעמים על מקרים

האמת?
קמתי רק באיזה 10 בבוקר כי אני מאזור שברוך ה' כמעט ולא נפגע במלחמה
דוד שלי שלא שומר שבת היה אצלנו אבל אני חושבת שעד עכשיו לא הבנתי באמת מה באמת הלך שם
באותו יום לא הרגשתי כלום חוץ מפשוט שכולם בלחץ אני גם חושבת שהייתי קטנה מדי בשביל להבין

הייתי בבית אמא שלי ואבא שלי ישנו במקום אחר הם היו באשקלון קיצר ב6 וחצי בבוקר אמא שלי התקשרה אליי אמרה שיש אזעקות ולהעיר את אח שלי אני הכרתי אותו פתחתי טלוויזיה אני זוכרת שדהי קודמרו אמר שאנשים צונחים עם מצנחים לישראל והתגשרתי להגיד את זה לאמא שלי ההורים שלי נסעו באזעקות בחזרה אליי ואל אח שלי לאח שלי אמרו להגיע לצבא לזמן לא ידוע עזרתי לו לארוז הכל הוא יצא לתחנה בבגדים אזרחיים זאת הייתה ההוראה בשביל שלא יזהו שהם חיילים עם מדים ומשאר שם חודש וחצי בערך בלי לצאת

הייתי בשליחות בחו"ל, רחוקה מהמשפחה
שמענו שפרצה מלחמה בארץ
ואצליני החג נמשך יומיים, שהיו מוטרי עצבים.
את המשך התקופה העברתי עדיין בחו"ל
היה לי מאוד קשה להתמודד ונכנסתי לחרדות וקשיים רגשיים קשים
אני זוכרת שהבנתי אז, שלא חוויתי מעולם כאלה עוצמות של צער וכאב

לא היום פנינה

אני גר בתל אביב והייתי אמור ללכת למחנה אימונים של יום ליד, בשעה 6 (שעה לפני שהייתי אמור לצאת) אמא שלי העירה אותי ואמרה לי שאני לא הולך כי יש בומים חשודים

זה היה קרוב אבל למזלי הכל טוב היום (:

קמתי די מאוחר באותו יום, אצלי באיזור לא היו אזעקות

סגרתי שבת בעוטף
כיוונתי שעון ל- 6:30 כי רציתי לקום לבית כנסת.
התחילו אזעקות
מפה לשם 27 מחבלים מנסים לכבוש לי את המוצב.
איבדתי חברים מול הפנים
כמעט נהרגתי.
אבל הצלנו את המוצב


אחר כך כמובן הייתי למעלה משנה בעזה

ממש זוכרת את הרגע שהתעוררתי מאיזה רעש חזק וראיתי בחלון איזה משהו בשמיים והייתי ממש עייפה אז שמתי ראש חזרה ואז הייתה אזעקה ורצתי למדד. עברה האזעקה וחזרתי לחדר ואז פשוט היו אזעקות בלי סוף. ואז כבר בהמשך היו חדשות על מה קורה והכל. אח שלי באותה תקופה היה גר בשדרות והקפיצו אותו למילואים כבר ב10 בבוקר והוא נסע עם מישהו שאסף אותו לבסיס בין מחבלים בעיר. היה ממש מפחיד ובאמת החיים התפצלו ל"לפני" ו"אחרי".

שואל השאלה:
ממש מצטערת לשמוע ^^^ סגן במיל
ובכללי לכולם זה מטורף כמה כל אחד זה תפס אותו בצורה שונה וגדולה

אני חושבת שזה פעם ראשונה שאני מספרת את זה.

הייתי בבית, היו אזעקות אז הלכתי למיגונית תוך כדי התחילו ההודעות של "איך אתם" ו"כולם בסדר" (אני לא מהעוטף) בגדול ידעתי חלק ממה שקורה אבל אני עוד לא ידעתי והבנתי הכל.
בסביבות צהריים/אחר הצהריים כבר התחילו בטלוויזיה להגיד שיש חטופים ונרצחים ומלא נעדרים. ואז לקראת הערב אח שלי אמר לי שאחות של החבר הכי טוב שלי (נקרא לה ש') נעדרת. אז דיברתי עם החבר הכי טוב שלי ואמרתי ששמעתי שש' נעדרת ושאני מקווה הכל בסדר.
אמרו שבלילה יהיו שוב אזעקות אז אני ואמא שלי הלכנו לדודים שלי שיש להם ממד בבית כדי לא ללכת באמצע הלילה.
איזה יום או יומיים אחרי ראיתי בחדשות שבאותו כיכר שבועים לפני ביום כיפור אנשטרבו על תפילות אותם אנשים אורזים ביחד תרומות למפונים והתמלעתי גאווה במדינה ובאנשים פה.
כמה ימים אחרי השביעי התחילו שני דברים 1 הצעות להתנדבויות (הלכתי לחלקם) ו2 גיליתי שבן דוד של אימא שלי וש' והבן זוג שלה נרחצו בשביעי.

זהו פחות או יותר הסיפור שלי מהיום הזה.

וואלה פיזדץ

אצלנו ביישוב בכל בוקר שמחת תורה מגיעים הרבה אנשים להקפות בבית כנסת ואחר כך לארוחה. זה משהו שקורה כל שנה מאז שאני זוכרת את עצמי וזה דבר נחמד שמחכים לו.
בלילה שלפני השביעי הלכתי לישון בציפייה לבוקר למחרת.
בסופו של דבר קמנו כמו כולם ב6 וחצי לאזעקות בלתי פוסקות במשך שעות, להפסקת חשמל תוך כדי, ולשתי נפילות בישוב שלי (ישוב מאוד קטן דרך אגב).
חשוב לציין שאני והמשפחה שלי דתיים ולכן לא היה לנו שמץ של מושג מה קורה באותם רגעים, וחשבנו שמדובר באזעקות "רגילות".
הדרך היחידה שלנו במקרים כאלה לגלות מה קורה היא לחכות למוצאי שבת, או לדבר עם אנשים שלא שומרים ולהבין דרכם מה קורה.
דוד שלי הלך לבית כנסת, וכשחזר אמר לנו שיש חדירה של מחבלים מעזה, ושיש המון אנשים מתים בשדרות, גופות ברחובות.
מעבר לזה לא ידענו, עד שיצאו השבת והחג, ואז גילינו הכל.

זה בקצרה על הנקודת מבט שלי מאותו היום.

ואי האמת שעכשיו יצא לי לחשוב על זה אני לא זוכרת כמעט כלום הכל נמחק לי

נכנסו אליי מחבלים לשכונה
ולמזלי לא לבית.
באותו היום הרגשתי שזה היום האחרון שלי

הייתי בלחץ ממש ופחדתי ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי וזהו לא יודעת..

אני גרה במרכז, הייתי בתקופה בכיתה ט', קמנו ולא חשבנו שזה איזה משהו מיוחד אז היינו בחדר מדרגות (תוך כדי אח שלי חשב שזה איזה פצצה גרעינית או משהו), חזרנו חזרה פנימה מהקבוצה של הכיתה התפוצצה מהודעות. ברגע שהבנו שיש חדירות מחבלים אני חשבתי שגם לפה יוכלו להגיע אז אז סגרתי את התריסים, כי אין הרבה מה לעשות... נרדמתי בסביבות 11 לדעתי בגלל שהייתי על 3 שעות שינה, ואחר כך זה בעיקר המשיך כרגיל. לא הבנו באמת מה עומד לקרות אחר כך. ההורים שלי חשבו שזה משהו של חודש חודשיים לא מעבר, ואני בעיקר בתור ילדה בת 14 לא באמת הבנתי מה קורה אלא ההבנה של מלא אנשים מתים. לא הכרתי אף אחד שגר בדרום אז לא חוויתי מקרוב מוות מהמלחמה אבל כל העניין של החטופים היה ממש קרוב לליבי.

אני זוכרת את אותו היום טוב מאוד
אבל מה שאני הכי זוכרת טוב שעוד יותר זיעזע אותי שנזכרתי בזה
שזה שביום העצמאות הסתובבתי כזה עם חברות ולידנו היו שתי מבוגרות שמדברות על זה שעומדת להיות מלחמה גדולה בקרוב ושחמאס מתכננים משהו גדול
ושבוע לפני השביעי אני שאלתי את אמא שלי מה יקרה אם נזרןק פצצה אטום על עזה
ןאם זה אפשרי שמחבלים יפרצו
והיא אמרה לי שזה לא הגיוני ויש לנו צבא חזק ומודיעין חזק
לצערי היא לא כל כך צדקה

שואל השאלה:
אנונימית ממש מצטערת לשמוע ותודה ששיתפת

^^נכון היה המון דיבור על מלחמה בחודשים שלפני
ומרוב שפרסמו על זה הרבה כולם התחילו לזלזל בזה
בערך כמו שקורה עכשיו עם איראן שכולם מזלזלים מרוב כל הפרסומים
וחבל שזה מה שקרה בסוף

זה היה פשוט הזייה
כולם ראו את זה מגיע ופשוט העלימו עין

הכניס אותי לחרדות
ואז להפרעות אכילה ואז לחוסר שינה ואז נהיתי ילדה רעה

הייתי בבית כנסת, אבא רקד במרכז המעגל כמובן עם הספר תורה לבוש חג.
נכנסו חיילים, קראו לו.
הוא הלך למיליון חודשים, ועדיין הולך למיליון חודשים כל פעם
ואין לזה סוף.

בית כנסת ןאחר כל כבר הוקפצתי

רציני כלום לא באמת פחדתי או הרגשתי אמפתיה

שואל השאלה:
לא הרגשת אמפתיה למצב שאנשים מתו? או שפשוט הגוף שלך לא ידע איך להכיל את הסיטואציה באותו הזמן והיה בחוסר אמפתיה

לא, יכולתי להכיל את זה פשוט לא היה לי מספיק אכפת

אני גם לא הרגשתי כלום אבל זה לא מחוסר אמפתיה פשוט לא נראה לי שידעתי איך להכיל את זה וזה לקח לי הרבה זמן לעכל שזה מה שבאמת קרה
אבל כשהייתי בממ"ד הכל קרה מהר מאוד ולא הספקתי להרגיש, זה הכה יותר בהמשך

רחוק מהעין רחוק מהלב
לא באמת ראיתי קליפים חדשות לא ראיתי פרצופים באמת זה היה יותר כמו קונספט מאשר משהו אמיתי

אני גר בצפון
ואחותי הייתה עדיין בצבא
ואחים בקרבי
קם בבוקר כרגיל מגלה שאמא מכינה תיק טיולים שואל אותה לאן הולכים?
פתאום אחותי הגדולה מתקשרת היא הייתה בצבא תברחו מהבית עכשיו.
אח שלי בדיוק פספסתי אותו בדרך למילואים קרבי
כולם קיבלו צו מילואים
כמובן גם התקשרנו לאלה שהיו בקרבת מקום
היו בסדר המשפחה הקרובה
אבל לאחר מכן התחיל הקטע עם הצפון ולא הייתי שנתיים בבית
אבל זה היה רגע מלחיץ ביותר שלא ידענו אם הצפון מצטרף או לא כי זה היה מתוכנן להיות ביחד
אבל היה חודשיים לפני ה7 ל10 אזעקה בישוב אז הם בסוף לא עשט ביחד
בסוף התברר לנו שחברים של המשפחה נהרגו
אדם קרוב למשפחה חטוף
והאח בקרבי מבקר כל שנה בקבר של חבר
המלחמה הזאת גבתה הרבה
ואפילו ממנח את הבית לשנתיים
שנה מחוברנת

התעוררתי כמו כולם ב6:30 מהאזעקות וחשבתי שזה אמבולנס או משהו וכל הדרך לממד הייתי בסטלה מהשינה

אחרי זה פתחנו חדשות וראינו מה הולך במדינה, נעלנו דלתות והסתגרנו בבית

אחרי זה התחילו להקפיץ את כל המשפחה לצבא

שואל השאלה:
וואו זה נשמע מטורף
תשמעו כל אחד פה עם סיפורים שונים תודה שאתם מספרים קודם כל

וואי כלכך התנתקי גם רגשית וגם פיזית לא פתחתי טלפון לא ראיתי חדשות ידעתי מעט מאוד ישנתי רוב היום ולא היה יחס מיוחד התנהגתי כמו בשאר המלחמות, כבר יום יומיים אחרי המשכתי בחיי הלכתי לרופא שיניים הלכתי לחברות כלכך לא הייתי באירוע, כשחזרנו לבית ספר שבועיים אחרי הייתה אווירה שמחה לראות את כולם שוב וזה אבוסרד ובדיעבד זה מטורף בעיניי ולא חושבת שהייתי מתנהגת ככה היום וזה היה נוגע בי הרבה יותר, את רוב הסיפורים הכי מוכרים והמקרים המזעזעים שמעתי חודשים אחרי וממש חוויתי את כל הטראומה באיחור

בבוקר לא היו אצלנו אזעקות, אז קמתי מאוחר ולא היה לי מושג מה קורה (ואני שומרת שבת, אז גם לא הייתי מודעת לחדשות).
הלכתי עם אחי הקטן לבית כנסת, להקפות של שמחת תורה. שמענו אנשים בדרך מדברים על טילים והבנו שיש איזה מבצע שנפתח, אבל לא הבנו הרבה יותר מזה. בבית כנסת היו הקפות כרגיל, אבל מעט מאוד אנשים הגיעו. אחד מהמתפללים הרגילים עמד בכניסה וצעק על אנשים ללכת הביתה. באמצע קריאת התורה הייתה האזעקה הראשונה אצלנו, וכולם רצו לכל הכיוונים כי לא היה ברור איפה הממ"ד. בסוף מי שהיה יכול נדחס לממ"ד, שהיה בחושך מוחלט כי אף אחד לא חשב שצריך להיות בכוננות. בממ"ד המבוגרים התחילו לשיר "תורת ה' תמימה" כדי להרגיע את הילדים הקטנים שפחדו מהחושך.
אחרי האזעקה התפילה דיי התפזרה, כולם חזרו הביתה. בשלב הזה כבר ידענו שמשהו ממש לא בסדר, אבל לא היה לנו מושג באיזה קנה מידה. אני ואח שלי עוד צחקנו וניסינו לנחש מה יהיה השם של המבצע הפעם, בגלל שהוא פרץ בשמחת תורה.
ככל שהיום עבר שמענו כל מיני שמועות משכנים וחברים. שמענו על הרוגים, על חטופים, ועל חדירת מחבלים לעוטף. לא ממש ידענו למה להאמין, ולא יכולנו לפתוח חדשות. יצאנו החוצה לרחוב לשאול אנשים שעברו שם מה הם יודעים, אבל האנשים שראינו היו דתיים ולא ידעו הרבה יותר מאיתנו. ככל שהשעות עברו הבנו שמשהו ממש רע קורה.
בצהריים הטלפון צלצל, ולמרות שזו שבת, ענינו כי הבנו שזה מצב חירום. בצד השני הייתה הודעה מוקלטת של ראש העיר, שאמר לכל התושבים שישראל במלחמה, שאסור להפיץ שמועות, ושהעיר מוגנת.
רק במוצ"ש פתחנו טלוויזיה והבנו את גודל האירוע, והיינו בהלם טוטאלי. פשוט ישבנו כל הלילה מול הטלוויזיה ולא האמנו למה שאנחנו רואים.

ישנתי, ואז אחרי האזעקות עברתי לממד וישנתי עוד כמה שעות.
אני חושב שהשביעי לעשירי השפיע עליי פחות מהבן אדם הממוצע, כי אני פשוט טיפוס שדי מנותק מהעולם החיצוני. כן הייתה תקופה שהרגשתי שכולם שונאים אותנו, ולמדתי הרבה יותר על ההיסטוריה שלנו מוויכוחים עם פרו-פלסטינים, אבל חוץ מזה די כלום.
אה, והיה עוד משהו. ב2023 הצחיק אותי שפוטין וקים ג'ון און אמרו שמה שאנחנו עושים לא בסדר על כתבתי עליהם פאנפיק בתור זוג גייז. גם הוספתי עוד כמה אנטישמים שעלו לי לראש בתור דמויות צד.

וואו אצלי זה הכי משעמם פה מכולם (לא שזה אמור להיות מעניין אבל הבנתם)
לא הרגשתי טוב כל החג אז הייתי במיטה ואפילו לא יצאתי להקפות ובגלל שאני גרה בחדרה (חדרתים תזדהו איתי) לא הייתה לנו אפילו אזעקה אחת.. מפה לשם גילינו על זה בצאת החג
*יש לציין שכל המשפחה שלי לא הרגישה טוב אז אפילו לא יצאנו לבית כנסת ולא היה לנו איך לדעת

הייתי בבית
התארגנו ללכת לבית הכנסת והייתה אזעקה ב6:30 נכנסנו לממ"ד ויש אזעקות בלי סוף אחד אחרי השני
הופסקו האזעקות ואחרי דקה שומעים יריות טיפה רחוקות, הגיעו מחבלים לעיר
מאז זה בעיקר פאניקה מהאורחים, ואני בעיקר הייתי בשוק, לא מדבר והמחשבה פשוט ריקה
איבדתי שני חברים טובים באותו יום
ואני שמח שהמחבלים לא התקרבו מספיק לאיזור שלנו כי אחד מבני משפחה היה אידיוט מספיק כדי לצעוק המון ואפילו לצאת החוצה לחצר להסתכל

הייתי בת שתים עשרה. האזעקות לא התחילו אצלנו עד עשר בערך, לא הייתי מודעת למה שקורה. חשבתי סתם טילים, מה כל כך מוזר בזה. אמא שלי הייתה בבית כנסת עם אחותי הקטנה ועם סבא שלי שהגיע לבקר, ובינתיים אני, אח שלי ואבא שלי נכנסנו לממד בבית. דאגתי לאחותי נורא, היא הייתה אז רק בת ארבע. אני לא זוכרת הרבה, אבל אני זוכרת איך הרגשתי כשאבא שלי הוציא טלפון מולנו בשבת (כדי לבדוק מה קורה). אני חושבת שלמרות שאני מנותקת לגמרי מהיום הזה, ושאבא שלי אפילו לא היה במילואים (בגלל מחלה גנטית) ושלא איבדתי אף אדם קרוב מהמלחמה הזאת, שבאותו היום הצורה שבה חשבתי על דת ועל אמונה השתנה. בגיל שלוש עשרה כבר לא שמרתי שבת יותר בכלל, ובגיל ארבע עשרה סיפרתי להורים שלי שאני לא דתייה יותר.

אני חרדתית
כל הסרטונים שעברו בוואצפ ובטלגרם צילקו אותי
ונכנסתי לדיכאון ממש עמוק שאני עד עכשיו מחלימה ממנו.

בשביעי עצמו הייתי מנותקת לא ידעתי מה קורה עד הערב, בהתחלה הייתי בהלם, הכנתי כמויות אוכל וציוד לחיילים שישנו באולם ספורט ליד הבית שלי, אחרי כמה ימים כשכבר ידענו שהם מתים באתי להלוויות ושבעות של אחים של חברות, הייתי בחרדה מתמשכת מכל המצב ומזה שאח שלי נלחם בעזה, עשיתי בייביסיטרים על הרבה ילדים, ניסיתי לא לאבד את זה ולהמשיך במנגנוני שגרה וללמוד לבגרויות ולהתקדם עם שנה הבאה כי הייתי בכיתה יב, עזרתי לחקלאים, המשכתי להיות בחרדה ולהיות מנותקת, התרחקתי מהאינטרנט ומתמונות וסרטונים שהפיצו
במהלך המלחמה אח שלי נפצע, בן דוד שלי נהרג ואני התגייסתי, עדיין בחרדות ומקווה לעתיד טוב יותר

גיסתי העירה את כל המשפחה בשש וחצי בבוקר כי היא שמעה אזעקה, אנחנו קמנו, ראינו שאף אחד מהשכנים לא פתח את הדלת (יש לנו ממק - מקלט קומתי), אז חשבנו שהיא מדמיינת והתחלנו קצת לדבר. אחרי חצי שעה באמת הייתה אזעקה. האזעקה שגיסתי שמעה הייתה כנראה מאזור קרוב.
אחרי שעה פחות או יותר אמא של גיסתי דאגה ממש והתקשרה לבשר לה שהודיעו שאנחנו במלחמה ושזה מצב רציני, שתזהר. למרות הכל אבא שלי ואח שלי הלכו לבית כנסת במחשבה שהמצב לא כזה מוגזם, הרי זאת לא פעם ראשונה שאנחנו במציאות של אזעקות.. כשהם חזרו הביתה הם בישרו לנו על המצב עפי שמועות מהחברה בבית הכנסת - מחבלים על טרקטורונים יורים באזרחים, חדירה של מלא מחבלים מהגבולות, יש מלא נרצחים, מלא מגוייסים וכו.
במצב הזה כולנו היינו בהלם, לא יצאנו מהבית, ובמוצאש הקפיצו את שני האחים שלי.
אחי שהוא לוחם צפה כל מוצאש בסרטונים שהיו בטלגרם ולא הצליח להרדם. אני גם לא הצלחתי בגלל הידיעה שהוא מגוייס ושהוא בעצמו לא נרדם ומפחד.
ברגע אחד הכל השתנה.

וואי ממש לא נעים לי
אבל החוויה הייתה כל כך ציל בשבילי
כי אני גרה בירושלים. לא הכרתי אף אחד שהיה בנובה או ביישובים. במשפחה אין לי אחים לוחמים. ואפילו אין לי טלגרם, ככה שלא ראיתי זוועות
כמובן שהייתי עצובה, אבל לא כמו שבאמת הייתי אמורה להיות...
בכללי אני לא אדם שמרבה לחוות דברים כאלו ברגשות עוצמתיים, אז מניחה שזה גם שיחק חלק..