מה דעתכם? להמשיך לספר?

הדמעות מטפסות בגרון
אני עוצמת את עיניי בחוזקה, מנסה לעצור אותן, למנוע.
מתחשק לי לצרוח כל כך חזק שאאבד את הקול,
הקול שלא נשמע,
זה שאפילו לא מתייחסים אליו.
תפסיקי לרחם על עצמך, בהמה.
אני לא מצליחה, מה קורה לי?
תחושות זרות תופסות במושכות, אוחזות וחונקות, מעיקות.
לא מוכנות לשחרר.
הפרשנות לכל רגש שאפילו לא קיים בתוכי גדלה וגדלה, במסיכת מפלצת ותאורת לד בורדו רומנטית.
זה לא רומנטי, זה סיוט מתמשך.
אני מתיישבת באפס כוחות, הכל כואב לי, ובראש שלי מתחולל טורנדו של שאלות.
הרצפה קפואה, ואני שולחת אצבעות קרות לגופי,
מתכרבלת בתוך עצמי לחיבוק שלא קיבלתי מזה זמן רב.
מאיפה מתחילים בכלל?

.

אני נגררת באיטיות על המדרכה, לבית הספר, או יותר נכון... לבית הכלא.
השמיים צבועים אפור כהה, אם בכלל אפשר לקרוא לזה צבע.
כשהייתי קטנה זרחתי מרוב אושר לקראת הלימודים.
ציפיתי להיות מוקפת חברים, להיות נאהבת, אבל זה לא קרה, ואין בי עוד תקוות.
הייתי מנענעת את היד של אמא ומצביעה על חבילת מרקרים צבעוניים, בפרי הדמיון צפיתי בבל הקטנה ממרקרת בקו עקום את הכותרת הראשונה במחברת.
היום היא קונה רק עטים שחורים, כותבת בהם בדיוק מחליא עם סימני פיסוק שתואמים את האופי החשוך שלה.
מחשבותיי נקטעות על ידי טפטופים, מביאים איתם עוד זיכרון מתוק של פעם, היום כבר מריר.
בל הקטנה הייתה מרימה את הראש אל השמיים ופותחת את הפה כמה שהייתה יכולה, חורצת לשון ומבקשת בתחינה מהעננים לטפטף.
אבל העננים לא הקשיבו לה, והיא השפילה מבט בעצבות.
העננים כאבו את העצב של בל, אז החל לרדת מבול, והיא פצחה במחול של רגשות, מחייכת כמו שהיום היא כבר לא.