מרגישה צורך לשתף

אני את זה שכשאבא שלי מתעצבן עליי אני חייבת ללכת על פי הקווים שלו.
לו מותר להגיד לי שאני ילדה פרזיטית ומגעילה שצריכה להתבייש בעצמה, לו מותר לטרוק את הדלת בקול רם, לו מותר לדבר אליי מגעיל, לו מותר לבקר כל דבר קטן שאני עושה, לו מותר להתהפך עליי ברגע, לו מותר להיות על הקצה.
ולי אסור.
אני שונאת את זה שהוא לא מוכן לשחרר מכעס, לא מוכן להודות בטעות או לעשות דברים לבד.
אני שונאת את זה שאחרי שהוא כועס עליי הוא בא לאחים שלי וקורא להם "עיניים שלי" מול הפרצוף שלי.
אני שונאת את זה שאני צריכה לדבר עם אמא שלי מאחורי הגב, להגיד לה כמה אני קרובה להתפוצץ ואז היא תגיד לי לא לעצבן אותו כי אז יהיה תחושה לא נעימה בבית.
נמאס לי מכל זה, הלוואי והייתי יכולה לחיות לבד.