2 תשובות
שואל השאלה:
אני מנסה להבין אם להמשיך להילחם על החלום שלי לצאת לפיקוד וקצונה, כי כבר שנה אני מנסה וכל פעם משהו אחר מפיל אותי.
בטירונות הייתי שלושה חודשים בייעודי לקצונה ושבועיים לפני הסוף הורידו אותי בטענה, בין היתר, שאני לא נותנת מספיק מעצמי, בזמן שמבחינתי נתתי 200%, גם כשהייתי פצועה.
בפלג"צ הייתה לי קצינה אחרת. שם עדיין הייתי בן אדם שמח ואופטימי, מהאלה שנופלים ואומרים "לא נורא, ננסה שוב". רציתי לצאת למפקדים ולא הוציאו אותי כי אמרו שאני "לא יודעת להיות לבד". זה כאב, אבל שוב קמתי.
ואז הגיעה הבוגרת ושם משהו בי באמת השתנה.
אני וחברי הפלגה שלי לא היינו החיילים הגרעיניים של הקצינה והיחס אלינו היה מחריד הפליות, קללות, צעקות סתם, התעלמות, עונשים, ניסיונות להעלות אותנו משפט על כלום ואפילו לא לתת לישון בלילה כעונש.
בהתחלה עוד הייתי עונה ומסבירה את עצמי. אבל כשלא הקשיבו לי הפסקתי לדבר. כשהרגשתי שמחפשים אותי הסתגרתי כדי שלא יהיה מה לחפש. וכשכל טעות הפכה לסיפור הפסקתי לשאול מה עשיתי לא בסדר ופשוט התחלתי להאמין שזה בגלל מי שאני.
לא נהייתי תוקפנית שם. פשוט נכביתי.
וזה לא היה רק אני. רוב החיילים שלה בסוף יצאו מהתפקיד, ורבים יצאו על רקע נפשי. היא כנראה אפילו לא מבינה איזה נזק היא השאירה אצל אנשים כעס, חרדות, פחד ובעיקר חוסר אמון בקצינים, כי כשבאמת היינו צריכים תמיכה לא הרגשנו שיש למי לפנות.
בסוף הבוגרת, אחרי כל זה, יצאתי שוב למיונים למפקדים.
ועדיין ניסיתי.
ושוב לא עברתי.
ואז הגעתי לוותיקה וקיבלתי קצין חדש שבאמת רוצה בטובתנו. רק שהוא כבר קיבל אותי אחרי הכול מלאה בכעס, חרדות ופחד, לא סומכת בקלות על קצינים ומחפשת כל דרך אפשרית לעוף מהמקום הזה.
במקרה הוא יוצא עם הקצינה שהייתה לי בפלג"צ, אז הוא שומע ממנה איך הייתי פעם שמחה, אופטימית ומלאת מוטיבציה ובפועל הוא רואה חיילת אחרת לגמרי.
הוא ראה אותי מגיעה למצב שבעמדה אני בוכה, דופקת לעצמי עם הידיים על הראש וצועקת "אני דפוקה", "אני רוצה לעוף מפה", "לא הייתי כזאת", "המקום הזה דפק אותי".
ו"לא הייתי כזאת" זה אולי כל הסיפור.
כי באמת לא הייתי.
ועדיין, אחרי הכול, אני רוצה פיקוד וקצונה. אני רוצה להיות בשביל החיילים שלי המפקדת שאני הייתי צריכה כשלא היה לי למי לפנות.
פשוט אחרי שכל פעם קמתי מחדש ושוב הפילו אותי, אני כבר שואלת את עצמי:
להמשיך להילחם על החלום שלי ולנסות עוד פעם אחת, או להבין שבשלב מסוים המלחמה עליו מתחילה לעלות לי בעצמי?
אני מנסה להבין אם להמשיך להילחם על החלום שלי לצאת לפיקוד וקצונה, כי כבר שנה אני מנסה וכל פעם משהו אחר מפיל אותי.
בטירונות הייתי שלושה חודשים בייעודי לקצונה ושבועיים לפני הסוף הורידו אותי בטענה, בין היתר, שאני לא נותנת מספיק מעצמי, בזמן שמבחינתי נתתי 200%, גם כשהייתי פצועה.
בפלג"צ הייתה לי קצינה אחרת. שם עדיין הייתי בן אדם שמח ואופטימי, מהאלה שנופלים ואומרים "לא נורא, ננסה שוב". רציתי לצאת למפקדים ולא הוציאו אותי כי אמרו שאני "לא יודעת להיות לבד". זה כאב, אבל שוב קמתי.
ואז הגיעה הבוגרת ושם משהו בי באמת השתנה.
אני וחברי הפלגה שלי לא היינו החיילים הגרעיניים של הקצינה והיחס אלינו היה מחריד הפליות, קללות, צעקות סתם, התעלמות, עונשים, ניסיונות להעלות אותנו משפט על כלום ואפילו לא לתת לישון בלילה כעונש.
בהתחלה עוד הייתי עונה ומסבירה את עצמי. אבל כשלא הקשיבו לי הפסקתי לדבר. כשהרגשתי שמחפשים אותי הסתגרתי כדי שלא יהיה מה לחפש. וכשכל טעות הפכה לסיפור הפסקתי לשאול מה עשיתי לא בסדר ופשוט התחלתי להאמין שזה בגלל מי שאני.
לא נהייתי תוקפנית שם. פשוט נכביתי.
וזה לא היה רק אני. רוב החיילים שלה בסוף יצאו מהתפקיד, ורבים יצאו על רקע נפשי. היא כנראה אפילו לא מבינה איזה נזק היא השאירה אצל אנשים כעס, חרדות, פחד ובעיקר חוסר אמון בקצינים, כי כשבאמת היינו צריכים תמיכה לא הרגשנו שיש למי לפנות.
בסוף הבוגרת, אחרי כל זה, יצאתי שוב למיונים למפקדים.
ועדיין ניסיתי.
ושוב לא עברתי.
ואז הגעתי לוותיקה וקיבלתי קצין חדש שבאמת רוצה בטובתנו. רק שהוא כבר קיבל אותי אחרי הכול מלאה בכעס, חרדות ופחד, לא סומכת בקלות על קצינים ומחפשת כל דרך אפשרית לעוף מהמקום הזה.
במקרה הוא יוצא עם הקצינה שהייתה לי בפלג"צ, אז הוא שומע ממנה איך הייתי פעם שמחה, אופטימית ומלאת מוטיבציה ובפועל הוא רואה חיילת אחרת לגמרי.
הוא ראה אותי מגיעה למצב שבעמדה אני בוכה, דופקת לעצמי עם הידיים על הראש וצועקת "אני דפוקה", "אני רוצה לעוף מפה", "לא הייתי כזאת", "המקום הזה דפק אותי".
ו"לא הייתי כזאת" זה אולי כל הסיפור.
כי באמת לא הייתי.
ועדיין, אחרי הכול, אני רוצה פיקוד וקצונה. אני רוצה להיות בשביל החיילים שלי המפקדת שאני הייתי צריכה כשלא היה לי למי לפנות.
פשוט אחרי שכל פעם קמתי מחדש ושוב הפילו אותי, אני כבר שואלת את עצמי:
להמשיך להילחם על החלום שלי ולנסות עוד פעם אחת, או להבין שבשלב מסוים המלחמה עליו מתחילה לעלות לי בעצמי?
אנונימית
כן