איך אנשים חיים עם בדידות? זה נראה לי כמו מצב שהוא בלתי אפשרי - כמו "לא לאכול" של הנפש, ושבאמת אי אפשר לחיות ככה.

אני רואה שבדידות זה נושא שיחה כאילו יש טיפים לחיות עם זה ו"לצד זה" וכאילו הפרצופים האמפתיים (לפי הספר) של "כן בדידות זה דבר קשה", כאילו זה עבודה עד מאוחר או דלקת גרון (בלי להפחית מאלה כמובן), כאילו זה "עוד דבר שהוא קשה". אבל לא. זה בלתי אפשרי בעיניי. ברמת הלהשתגע ולהתחרפן ועינוי שהוא בלתי אפשרי להתקיים איתו.
איך
אני לא מבינה איך אפשר.