התאהבתי בחברה לעבודה וזה מתחיל לתסכל אותי, קצת ארוך

בן 26 בקרוב. מעולם לא התרגשתי מזוגיות, אם זה בגלל לימודים או תקופה ארוכה של חוסר ביטחון שהיה לי- לא הייתי שם. לא הרגשתי את הצורך/שאני מפספס משהו. בעבר דיברתי עם מישהי תקופה ארוכה בווצאפ ונפגשנו, אבל הקשר הסתיים שבועות אחרי כי המציאות שונה מהשיחות. אומנם היה לי כיף איתה ממש אבל לא הרגשתי שחסר ולא הרגשתי מבואס שנגמר. לפני חצי שנה הגיעה אלינו מישהי חמודה וחברותית, חגגה 20 לא מזמן. מההתחלה שלה בעבודה היא הייתה מאוד פתוחה וחיובית, בהתחלה הרגשתי שהיא כמו אחותי הקטנה ממש. יש אצלנו בנות במשרד אז זה לא שהיא היחידה (כבר קרה שהיה לי "קראש" על מישהי, אבל זה עבר לי מהר מאוד כי הבנתי שסתם נכנסתי לאשליה הזו ש"אם מישהי נחמדה אליי זה אומר שהיא בעניין שלי" ויצאתי מהאשליה הזו מהר). עבר זמן וראיתי כמה שהיא פתוחה (איתי ועם כולם באותה המידה), היא מתעניינת ושואלת שאלות בחזרה. התחיל איראן ולא התראנו את הכמה שבועות האלו, באמצע היא שלחה לי הודעה מה איתי ושם התחלתי להרגיש שהנוכחות שלה חסרה לי, ואז הבנתי שאני באמת מאוהב. ניסיתי "להדחיק" ולא לייחס חשיבות לעניין בגלל פערי המנטליות והגיל. אני יודע שכמו שהיא איתי (מתעניינת, שואלת, יוזמת שיחות) היא ככה עם כולם במשרד, כלומר זה לא שיש בנינו קטע מיוחד ספציפית, היא לא שולחת רק לי הודעות כאלה, וזה עוד יותר מקסים אותי בה כמה שהיא חברותית ואמפטית לסביבה שלה. לאחרונה אני מרגיש ממש בסערת רגשות. למה זה מפריע לי? למה אני מרגיש שהעתיד שלי איתה יכול להיות ככ טוב? אני שנים לא מרגיש שאני מפספס זוגיות- אז למה דווקא איתה זה ככה? למה אני מתלהב ממנה ככה- בגלל שהיא נותנת לי תשומת לב? בגלל שאני מעריך את ההתנהגות שלה כלפי הסביבה? ושוב, בתחושה שלי לא הרגשתי שאני מפספס- אז אני לא מבין מאיפה זה נובע ואיך זה קרה לי פתאום?! אני לא שולט על הרגשות שלי אבל שולט על המעשים שלי, ואני יודע שלא אעשה את הצעד בגלל פערי הגילאים, והעובדה שאני לא רוצה להעמיד אותה במצב לא נוח שתצטרך לסרב (בסוף עובדים ביחד כל יום, אין דרך להתחמק). קשה לי וזה רק מתגבר, כל פעולה קטנה שלה גורמת לי להעריך אותה עוד יותר כי היא באמת אדם ככ מקסים, תחושת הפספוס הזאת מעיקה עליי כבר, אני רק רוצה לשחרר מזה, לעבור הלאה, לנתק רגש ובעיקר שהקשר יהיה טוב כמו שהיה בהתחלה, ועדיין כזה מבחינתה- קשר ידידותי טוב בעבודה.