6 תשובות
זה משתנה
אנונימית
אם את רוצה לדבר את מוזמנת לדבר איתי לא ממזמן יצאתי מהמצב הזה בדרך כלל זה ריקנות , הרגשה כבדה , עייפות לא מוסברת , חוסר ביטחון
וואי קושי לתפקד, לצאת מהמיטה, קושי לדבר, הכל כבד, הכל דורש כוחות. להתייחס לאנשים זה קשה רצח להגיד בוקר טוב סיוט.
גם כן אני לא יודעת כמה חווים את זה כמו שאני חוויותי אבל נהיה לי ערפול מוחי ממש חזק, כאילו לא זוכרת מה היה אתמול לא יודעת מה יהיה מחר, בלאגן בראש, קשה להחליט החלטות פשוטות, המוח לא מתפקד, להחליט מה לארוז ליום סטנדרטי נהיה קשה כמו לטפס על האוורסט
התקפי בכי של שעות שקשה להפסיק
קשה פיזית לחייך
ושלא אכפת לך מכלום מוותרים על דברים שהיו חשובים לך בחיים כמו מגמות, חוגים, פרוייקטים קשרים, הרגלים, תחביבים הכל נהיה קשה מידי לתחזק רק לחיות דורש מאמץ.
הריכוז נדפק קשה בלימודים קשה משום מה לראות סרטונים של 20 דקות או אפילו סדרה או סרט זה פשוט נהיה לא כיף
כלום לא כיף
וכאילו מאבדים את עצמך כי הלכו התחביבים ההרגלים הקשרים היכולות האופי...
היום אני במקום הרבה יותר טוב אז אין צורך לדאוג סטיפס אני בטוב ככה פעם זה הרגיש והייתי בטיפול
גם כן אני לא יודעת כמה חווים את זה כמו שאני חוויותי אבל נהיה לי ערפול מוחי ממש חזק, כאילו לא זוכרת מה היה אתמול לא יודעת מה יהיה מחר, בלאגן בראש, קשה להחליט החלטות פשוטות, המוח לא מתפקד, להחליט מה לארוז ליום סטנדרטי נהיה קשה כמו לטפס על האוורסט
התקפי בכי של שעות שקשה להפסיק
קשה פיזית לחייך
ושלא אכפת לך מכלום מוותרים על דברים שהיו חשובים לך בחיים כמו מגמות, חוגים, פרוייקטים קשרים, הרגלים, תחביבים הכל נהיה קשה מידי לתחזק רק לחיות דורש מאמץ.
הריכוז נדפק קשה בלימודים קשה משום מה לראות סרטונים של 20 דקות או אפילו סדרה או סרט זה פשוט נהיה לא כיף
כלום לא כיף
וכאילו מאבדים את עצמך כי הלכו התחביבים ההרגלים הקשרים היכולות האופי...
היום אני במקום הרבה יותר טוב אז אין צורך לדאוג סטיפס אני בטוב ככה פעם זה הרגיש והייתי בטיפול
אני בקושי זוכרת אבל לא ממש הרגשתי משהו מיוחד, או יותר נכון לא הבנתי שהרגשתי משהו מיוחד באותו הרגע.
אצלי לא יכלתי לתפקד ליטרלי הייתי כל הזמן במיטה ולא אכלתי כלום חוץ מחטיפים כי לא היה לי כוח להכין כלום, הייתי מלאה בחרדה כללית לגבי החיים, בכיתי כל לילה מפחד לקום בבוקר שלמחרת, הרגשתי ששום דבר לא שווה את כל הסבל הזה, זה היה כואב פיזית לא רק נפשית, וכו'. כשהייתי במקום שאני אוהבת ועשיתי דברים שאני אוהבת כן הרגשתי שמחה אבל זה הרגיש כאילו זה ממש רחוק ממני, כאילו אני בקצה אחד של החדר ושמחה בקצה השני. צחקתי וחייכתי אבל ברגע שנזכרתי בכמה שזה כואב לא יכלתי להתעלם מזה
למזלי אני הרבה יותר טוב עכשיו וזה נגמר אבל זה היה דיכאון ממש טראומתי בשבילי, הבנתי כמה חמור זה היה רק אחרי שעברתי את זה
אצלי לא יכלתי לתפקד ליטרלי הייתי כל הזמן במיטה ולא אכלתי כלום חוץ מחטיפים כי לא היה לי כוח להכין כלום, הייתי מלאה בחרדה כללית לגבי החיים, בכיתי כל לילה מפחד לקום בבוקר שלמחרת, הרגשתי ששום דבר לא שווה את כל הסבל הזה, זה היה כואב פיזית לא רק נפשית, וכו'. כשהייתי במקום שאני אוהבת ועשיתי דברים שאני אוהבת כן הרגשתי שמחה אבל זה הרגיש כאילו זה ממש רחוק ממני, כאילו אני בקצה אחד של החדר ושמחה בקצה השני. צחקתי וחייכתי אבל ברגע שנזכרתי בכמה שזה כואב לא יכלתי להתעלם מזה
למזלי אני הרבה יותר טוב עכשיו וזה נגמר אבל זה היה דיכאון ממש טראומתי בשבילי, הבנתי כמה חמור זה היה רק אחרי שעברתי את זה
זה משתנה נורא אבל הוא עדיין מרגיש רגשות אצלי זה התבטא בתחושה של ריקנות כאילו רגע שמח עדיין שמח אבל שם זה נגמר אין לי ממש רגש והיה גם חלק של רגשות חזקים בצורה מטורפת
קודם כל, אני אגיד שאני נמצא היום במקום מעולה, יצאתי מזה לגמרי. ככה שאין צורך לדאוג לי :)
אני לא יודע אם מה שחוויתי אז היה דיכאון, כי לא בכיתי ולא הייתי דבוק למיטה, אבל בא לי לשתף בכל זאת.
זה לא הרגיש כמו עצב, פשוט לא מרגישים כלום. ואקום. אתה מתפקד כרגיל, הולך לבית ספר או לעבודה, "מחייך" ואומר "אני בסדר" לכולם, מתנהג כרגיל, אבל בפנים אתה לא באמת בסדר והחיוך הזה מזויף לגמרי.
ובסוף היום, הייתי יושב לבד בחדר ואוכל את עצמי על זה שאני סוג של כישלון. כבר לא נהניתי מהדברים שאהבתי פעם (הדופמין היה ברצפה לגמרי), הרגשתי מבוזבז, כמו סתם 70 קילו של בשר מיותר, ובעיקר הרגשתי לבד לגמרי. אני זוכר שלא אמרתי את זה לאף אחד והסתרתי את הכל,
ובמקום לדבר, פניתי לספורט אינטנסיבי בטירוף (אחרי שנה וחצי שכמעט לא זזתי). זה לא היה כדי לחזור לכושר. עשיתי את זה נטו כדי לצאת מהריק, כדי להרגיש משהו פיזית. להרגיש חי דרך המאמץ הפיזי והכאב. הייתה פעם אחת שקרתה לי, שיצאתי שוב לפעילות ספורטיבית אבל ליטרלי על בטן ריקה, ובסוף עוד רגע התעלפתי מהמאמץ הזה. היום אני קולט שזה בעצם היה מקביל לפגיעה עצמית, זה עבד בדיוק על אותו מנגנון. זה גם היה מסוכן, כי ספורט כזה דורש תזונה טובה וזה ממש לא עניין אותי באותה תקופה. רק רציתי להרגיש שאני "חיי", וזו בעצם הייתה הדרך שלי להעביר את הכאב הנפשי לכאב פיזי.
אני לא יודע אם מה שחוויתי אז היה דיכאון, כי לא בכיתי ולא הייתי דבוק למיטה, אבל בא לי לשתף בכל זאת.
זה לא הרגיש כמו עצב, פשוט לא מרגישים כלום. ואקום. אתה מתפקד כרגיל, הולך לבית ספר או לעבודה, "מחייך" ואומר "אני בסדר" לכולם, מתנהג כרגיל, אבל בפנים אתה לא באמת בסדר והחיוך הזה מזויף לגמרי.
ובסוף היום, הייתי יושב לבד בחדר ואוכל את עצמי על זה שאני סוג של כישלון. כבר לא נהניתי מהדברים שאהבתי פעם (הדופמין היה ברצפה לגמרי), הרגשתי מבוזבז, כמו סתם 70 קילו של בשר מיותר, ובעיקר הרגשתי לבד לגמרי. אני זוכר שלא אמרתי את זה לאף אחד והסתרתי את הכל,
ובמקום לדבר, פניתי לספורט אינטנסיבי בטירוף (אחרי שנה וחצי שכמעט לא זזתי). זה לא היה כדי לחזור לכושר. עשיתי את זה נטו כדי לצאת מהריק, כדי להרגיש משהו פיזית. להרגיש חי דרך המאמץ הפיזי והכאב. הייתה פעם אחת שקרתה לי, שיצאתי שוב לפעילות ספורטיבית אבל ליטרלי על בטן ריקה, ובסוף עוד רגע התעלפתי מהמאמץ הזה. היום אני קולט שזה בעצם היה מקביל לפגיעה עצמית, זה עבד בדיוק על אותו מנגנון. זה גם היה מסוכן, כי ספורט כזה דורש תזונה טובה וזה ממש לא עניין אותי באותה תקופה. רק רציתי להרגיש שאני "חיי", וזו בעצם הייתה הדרך שלי להעביר את הכאב הנפשי לכאב פיזי.