למה לאהוב זה כל כך קשה?

התאהבתי בידיד קרוב. הוא נתן לי כל כך הרבה סימנים של כאילו הוא רוצה ומצד שני סימנים שהוא לא.
הרגשתי איתו כל הזמן כאילו הוא בית. כל רגע איתו היה מרגש.
באמת, שאם היה רוצה שאלך לחצי השני של העולם איתו, הייתי עושה את זה. בחיים לא הרגשתי אהבה כזאת.
וכל המזן הוא קורא לעצמו אנטיפת, סוציופת. אבל תמיד הוא נותן לי עצות טובות, ואכפת לו ממני, והוא אומר לי שהוא אוהב אותי, ושהוא מעריך אותי. והוא סבל בשבילי דברים.
הוא הפך להיות הדבר הראשון שאני חושבת עליו בבוקר והדבר האחרון שאני חושבת עליו לפני השינה.
בחיים לא אהבתי ככה מישהו.
יכלתי לדמיין כבר משפחה, ילדים, אהבה, הכל.

וניסיתי לצאת לדייטים עם אחרים. אבל כל פעם הרגשתי שאני רק חושבת עליו.

אז אמרתי לו שאני צריכה לדעת אם יש לנו סיכוי לדעתו, כדי שאוכל להתקדם הלאה.

אמר שלא.

נתתי לו חיבוק, טפחתי לו פעמיים בגב. רציתי שהחיבוק הזה יגמר מהר ושישאר לנצח, בו זמנית. יש לו את החיבוקים הכי טובים. אמרתי לו שאני מתה עליו.

הוא קרא לעצמו סוציופת, ולא יודעת למה אבל, למרות שאני לא מסכימה איתו, הנהנתי וגם קראתי לו סוציפת.

הסברתי את עצמי, ואמרתי לו שזה פשוט בגלל שאני יודעת שאנחנו מסתדרים ממש טוב, אז אולי יכול לצאת מזה משהו. ואמרתי לו שאספר לו איך יהיה בדייט שהיה למחרת. הוא ברח ממש מהר מהשיחה.

זה היה ביום ראשון.

מאז הוא לא בא לעבודה יותר. יש לנו שיעור יחד בראשון, נראה אם יגיע לזה...

הוא עדיין קצת מתכתב איתי.
אני מפחדת שהוא יתרחק. כי גם בתור ידיד אני מאוד רוצה אותו בחברתי.

הוא אחד האנשים הכי חשובים לי בעולם אחרי המשפחה שלי. יחד עם חברות קרובות שלי.

אוף כמה שאני אוהבת אותו.

אני לא יודעת למה הוא לא רוצה להיות איתי ואני מפחדת לדעת למה אבל אני גם רוצה לדעת.

הלוואי ולא הייתי אומרת לו. שבוע סיוט.