מה אני עושה? צבא

אני כבר לא יודעת מה לעשות.

התגייסתי ללוחמה בייעודי לקצונה, כי החלום שלי היה להיות קצינה ולתרום למדינה שלי. אח אחד שלי הלום קרב, והוא זה שדחף אותי לבחור בתפקיד הזה. אח אחר שלי השתחרר על רפואי אחרי שנפצע כשנסגרה לו היד בטנק, והוא ממש רצה שאני אצליח ואהיה משמעותית.

הגעתי לתפקיד ונתתי את כל מה שהיה לי. שבוע לפני סוף הטירונות ניפו אותי מהייעודי לקצונה. עליתי לגדוד, ולא ויתרתי. במשך חמישה חודשים המשכתי לתת את כל כולי, אבל לא הוציאו אותי לקורס מפקדים.

גם אחרי זה לא נשברתי. המשכתי עוד חודשים ארוכים של שמירות, הקפצות, מלחמה ועבודה קשה, ותמיד ניסיתי להוכיח את עצמי. בסוף הוציאו אותי למיונים לקורס מפקדים. הגעתי אליהם ונתתי באמת את כל כולי. הייתי בטוחה שהפעם זה יקרה.

אבל הודחיתי בגלל שהגעתי שתי שניות אחרי סוף הבראור. מה שהכי כואב לי הוא שהכניסו לקורס מישהו צעיר ממני, שהגיע בערך דקה אחרי סוף הבראור. קשה לי לא להרגיש שעשו לי עוול, ושכל פעם שאני מתקרבת למטרה שלי, משהו עוצר אותי.

כבר יותר משנה בצה"ל אני נלחמת על אותו חלום. אני לא מפסיקה לנסות, לא מפסיקה לתת מעצמי, וכל פעם אני מוצאת את עצמי מתחילה מחדש.

ועכשיו אני עומדת בפני החלטה שלא מצליחה להכריע בה.

מצד אחד, אני יכולה להישאר בגדוד ולחכות עוד כחמישה חודשים, בתקווה שאולי יוציאו אותי לקורס מפקדים. אם זה יקרה, עדיין יהיה לי סיכוי להגיע לקורס קצינים ולהגשים את החלום שלי. אבל זה גם אומר להמשיך בשמירות, בהקפצות, ובכל הקושי שכבר עברתי במשך יותר משנה.

מצד שני, הציעו לי לעבור להיות רס"פית אצל הטירונים. זה תפקיד משמעותי, הוא יוציא אותי מהשמירות וייתן לי הזדמנות לעשות משהו אחר ולתרום בדרך אחרת.

מה שעוצר אותי הוא הפחד שאם אחכה, בסוף שוב לא יבחרו בי. לא כי אני לא מתאימה, אלא כי יעדיפו לבחור חייל או חיילת צעירים יותר ממני, שפשוט נשאר להם יותר זמן בצבא ולכן הם יכולים לעשות יותר מחזורי פיקוד. אני חוששת שהוותק שלי דווקא יעבוד לרעתי, ושבסוף אגלה שחיכיתי עוד חמישה חודשים לשווא.

אבל מצד שני, אם אעבור עכשיו לתפקיד אחר, אולי אוותר בעצמי על החלום שנלחמתי עליו כל כך הרבה זמן. אני מפחדת שכל החיים אשאל את עצמי אם הייתי צריכה לנסות עוד פעם אחת.

אני באמת כבר לא יודעת מה נכון לעשות.