מה דעתכם על מה שכתבתי?

בית קטן בערבה וגרים בו רק נשמותינו שנשכחו בין עלילות וערבות החיים. אני ערב לכך שאת תחזרי לבית הזה יום אחד ותמצאי שם את הרהיטים הישנים ואת אוסף הבולים והוא ילהיב אותך. כמה שהוא יפה ועתיק. עוד שנים רבות יהיה שווה משהו. בינתיים הכל עומד פה בין החול וחשבתי, בואי נשכב פה. כדי שלא תהיי מדוכדכת מהמקום. אולי את מרגישה שהמיטה הזאת לא לרמתך, אבל נסיכה כמוך הופכת כל מקום לארמון. "כן, אני נהנית ממילותיך, עכשיו תן לי כבר ליהנות ממך", ועניתי "בשמחה ובחפץ לב יקירה" וכל מה שרציתי זה לטרוף את גופה ברגשותיי אליה. והיה פה חם אבל באה רוח ערבה נעימה והיא ליטפה את גופנו תוך כדי שהתעלסנו. ובאמצע שאלתי אותה "את יודעת מה הערך שלך ושהוא המון?" והיא הטתה את ראשה מצד לצד וזה העציב אותי. כי כמה שניסיתי להעריך אותה, היא לא העריכה את עצמה. אז שמתי אותה מול המראה ואמרתי "תגידי כל הזמן כמה את חכמה מהממת ויפה. אולי בינקותך מישהו זלזל בל בבית הערבה הזה ומאז בכל מקום כך את מרגישה. אבל הילדות הייתה ולמרות שעדיין כולנו ילדיו הרצויים של אלוהים, נשארנו אבודים. את אבודה במחשובתייך לפעמים וכך גם אני. המחשבות המגבילות שאתה לא מספיק טוב. ואני לא מכיר מעגל אחד עגול או ריבוע מרובע, הכל היה שבור. אני בכלל חושב - עולמנו הוא מראה שבורה. ושם אנחנו רואים את עצמינו, והתיקון הוא, תמיד לדבר טוב בפני המראה. ובינתיים כבר סיימנו ועלינו להתארגן להתגנדר להסתדר. גם את בית ילדותך נעזוב. נגיד תודה לערבה השוממה נוסע מכאן רחוק חזרה לעולמינו. ולא זה לא היה חלום, אלו היו חיינו וכמובן לא נגמרו. עכשיו ניפרד לדרכנו, אני אחזור להבריק את הפסלים בחנות המזכרות ואת תחזרי לחיי הזוהר שלך ולכל המסכים שמציגים את דמותך. עוד נתראה, יקירה.