שמתי לב למשהו שאני עושה מאז ההלוויה של סבתא שלי, איך להפסיק את זה?

תעשי מה שעשית רק הפוך תחייכי וכשאת מרגישה שאת מנפחת תפסיקי לנפח

כל פעם שאת מנפחת את לחיים תפסיקי ותמשיכי לחייך

לדעת שסבתא שלך לא היית רוצה שתהיי עצובה ושרק תחיי אז תחשבי על זה ככה אל תחשבי כמו שחשבת בהתחלה

סתם ככה כשאת לבד תחייכי ותנסי להרגיל את עצמך לחייך בלי לנפח את הלחיים, אפילו תתקעי עיפרון בין השיניים נגיד בשביל לתרגל חיוך בלי לנפח את הלחיים
ואגב אני משתתפת בצערך לגבי סבתא שלך ואני בטוחה שהיא לא הייתה רוצה לשמוע שקשה לך לחייך
בהצלחה

שואל השאלה:
כאילו זה לא שאני לא מחייכת אף פעם מאז
פשוט כשפתאום עולה לי חיוך ברנדומליות מהרגל אני מנפחת את הלחיים

לי היה מאוד קשה להתמודד עם המוות של סבתא שלי לפני שנתיים בערך. פתאום מצאתי את עצמי מתעד דברים מהרגעים האחרונים שלי איתה, לקחתי חפצים ותמונות מהבית שלה ושמתי אצלי בדירה. כזה לא הצלחתי לשחרר ולקבל.

והתחלתי להרגיש שכל דבר שאני עושה, פתאום נכנס השיקול הזה והמחשבה הזו על סבתא. כמו אצלך ממקום עצוב ממקום כואב.

את כנראה חווה אותה בתת מודע בכל סיטואציה ואת עוברת כרגע. ואולי דווקא אפשר לנסות מתוך מקום מודע, לחשוב על זה שהיה יכול להיות כיף אם סבתא הייתה איתך ברגע הזה ומחייכת וצוחקת איתך מהדבר השמח הזה שאת מחייכת בזכותו.

בעצם לחייך *ביחד* עם סבתא ולא *למרות* סבתא. זה שינוי עצום ואולי זה יעזור.