עוד מישהו חווה תחושת שנאה כלפי אנשים בגלל הסקת מסקנות שנובעות מהרגשת נחיתות?

השאלה הזאת היא בעיקר פריקה,
אבל יש לי קטע לאחרונה שאני ממש אבל ממש שונאת עשירים.

וזה הגיע לרמה קיצונית שאני כאילו הייתי היום ברכבת ועלתה אישה מבוגרת יחסית עם שיער בלונדיני צבוע ושקיות שופינג והיא תפסה מקום שבדיוק התפנה שחשבתי על לעבור אליו (כי היה עמוס) וזה ממש עצבן אותי. הייתי כבר עצבנית בגלל דברים אחרים אבל במוח שלי חשבתי דברים כאלה רעים וזה רק בגלל שהמוח שלי הניח שהיא גם עשירה בנוסף לזה שהיא תפסה את המקום. וזה גרם לי להבין שאני סתם מסיקה על אנשים רנדומליים דברים כאלה וזה ממש דפוק מצידי.

אני לא יודעת אם הקטע הספציפי של העשירים זה בגלל השוואה עצמית, או בגלל זה שלאחרונה אני צריכה לממן דברים בבית למרות שאני על משכורת של חיילת, אבל זה משהו שכבר יש לי די הרבה זמן.

הייתה איתי ילדה בשכבה שאני הכרתי עוד מהגן והייתי כל כך קנאית כלפיה. כאילו שני ההורים שלה היו עורכי דין והיא גרה באזור שנחשב לדי עשיר, וקינאתי גם לגבי עוד דברים אבל זה כאילו החלק האחורי של המוח שלי כל הזמן הצדיק את הרגשות השליליים האלה עם הטיעון של "היא עשירה".

לקראת סוף היסודי נהייתי ממש passive aggressive למלא ילדות בכיתה בגלל זה, אבל בסוף אני כאילו התאפסתי על עצמי והפסקתי להרגיש ולהתנהג ככה.
וגם הרגשתי נורא לגבי זה ששפטתי אותן כל כך הרבה בגלל תחושת נחיתות בעקבות דברים שאני הנחתי עליהן.

עכשיו, בערך שבע שנים אחרי זה, אני מרגישה שזה שוב חוזר וברמה אפילו יותר קיצונית.
התחלתי להרגיש מעין שנאה כלפי אינפלואנסריות בנות 9 רנדומליות שעושות וולוגים בחול, כלפי בנות שמתאפרות כל יום, כלפי אנשים עם ממ"ד, אנשים עם רכב בבית, אנשים עם מזגן בחדר..

זאת הייתה בעיקר פריקה, אבל איך אני מגיעה למצב שבו אני מפסיקה להשוות את עצמי לכל אחד ומתחילה לקבל את זה שערך מלאכותי זה לא מה שמגדיר אותי?



נ"ב: כל הפיסקאות האלה לא תקפות לביליונרים ועשירים קיצוניים.
אותם אני לא מתכוונת לסבול.

אני מדברת בעיקר על אנשים שהם באמצע פלוס מבחינת עמידות.