למה האירוע הזה מעלה בי דמעות כשאני נזכר בו?

בתחילת כיתה ד, הייתי בצהרון ביתי ויצאנו לקניון בגבעתיים, הייתי אז בן 9, ואני באמת הייתי הילד הכי תמים שיש שבחיים לא הייתה לו כוונה או רצון לפגוע במישהו, ואני ועוד מישהי היינו ביחד בקניון כי כולם הסתובבו איפה שהם רוצים בקניון, ואני זרקתי כוס חד פעמית מהקומה האחרונה בקניון, הכי בתמימות, הכוסות האלה ששותים מים הכי רגיל שיש. פתאום הגיע המנהל של הקניון ותפס לי את הידיים חזק וסובב אותן ואמר לי לתת לו את המספר של בעלת הצהרון, הוא לקח אותי למשרדים שלהם ואיים להזמין לי משטרה, ואני פשוט בחיים לא אשכח את הפחד שהיה לי בגוף ובלב כשזה קרה. אני זוכר את התחושה הזאת עד היום. המקרה הזה היה מצולם, ילדה מהצהרון צילמה את זה כדי לתעד וראיתי את זה לא מזמן וזה כלכך כאב לי לראות את עצמי, ילד בן 9 שעוד תמים ואין לו שום כוונה רעה, נלקח למשרדים של ההנהלה של הקניון כשהמנהל מחזיק לי את הידיים מאחורה ומסובב לי אותם בזמן שאני מתחנן שיפסיק. בחדר הנהלה התחלתי לבכות מול בעלת הצהרון והיא התחילה גם בעצמה לבכות מדאגה עליי. למה זה גורם לי להזיל דמעות כשאני צופה בסרטון הזה ונזכר בזה? זה אמנם היה ב2015, אבל גם עכשיו, לפעמים זה עדיין כואב