למה אני תמיד פוסלת הזדמנויות רק בגלל הפחד ממה שאחרים יחשבו ויגידו?

ואיך גורמים לזה להפסק? כי אני ילדה עם מעגל חברים קטן ממש וממש נוח לי בזה ואני גאה בזה אפילו אבל בגלל זה אני לא מחוברת למה שאנשים מדברים בשכבה ובכיתה ובשביל כאלה עם מעגל יותר גדול אם קורה משהו ישר מריצים על זה שמועות ומרכלים כאילו למה אתם לא יכולים להתעסק בעצמכם? כי זה ממש מעסיק אותי ואני מנסה להגיד לעצמי שלא אכפת לי מה אחרים יגידו או יחשבו אבל כן אכפת לי מאוד אכפת לי וזה הורס לי את הכל. אני בת 15 ויש ילד מהכיתה שלי חמוד רצח חבר ממש טוב שלי ולא מזמן התחיל בנינו קטע כזה שהוא מאוהב בי אני גם נמשכת אליו כאילו אבל מאוהבת זה מילה גדולה כי עד לפני כמה חודשים שהתגלה לי שהוא מאוהב בי (הוא לא יודע שאני יודעת) אני התחלתי לראות בו יותר מחבר אבל לא קרה כלום ואני מפחדת שהוא יציע חברות ואני ארצה להגיד כן אבל כולם מדברים וכולם מריצים שמועות שזה מפחיד וזה שורט ובאמת לא בא לי שזה יהרוס לי כי יש לנו הומור ממש דומה הוא מכבד וחמוד ברמות אבל אחרים לא רואים אותו ככה כי הם בוחרים לשפוט ישר על מה שהם רואים מהחוץ אבל באמת כיף לי איתו וכיף לדבר איתו ויש לנו את אותן דעות הוא גם רגיש שזה ממש מוסיף אבל גם כולם אומרים שזוגיות בגיל הזה זה שטויות ובזבוז זמן וכאילו אם אני לא מקשיבה ללב שלי בזה ומקשיבה לאחרים זה סתם שטויות ובזבוז זמן ולא רציני ואי אפשר לעשות כלום בגיל הזה אבל אם אני מקשיבה לעצמי אני ילדה שאוהבת לאהוב ואוהבת להיות נאהבת ולדעתי אהבה זה הדבר הכי טהור שיש אם זה אמיתי. וזה אמיתי בעיניי אבל אני פשוט מפחדת מהסביבה .