כתבתי שיר על מאניה דיפרסיה

בין האור המסנוור ששורף את הכל,
לבין אותו שקט חשוך שבו קשה לי לנשום.
מתנדנד בלי הפסקה בין הפסגה לתהום,
מנסה למצוא איזון, רק לעבור את היום.

ברגע אחד הכל מרגיש אפשרי,
הקצב מהיר, כאילו העולם הוא שלי.
אל כשהמסך יורד והאורות נכבים,
אז נשאר לבד, לדרוך על השברים.

ולמרות שהסערה שוב ושוב מטלטלת,
והנפש עייפה מלנסות ללכת.
אני לומד לחיות עם שתי הקצוות,
לוקח בעקביות את כל התרופות.