אני כלכך בודדה

לאחרונה עוברים עלי ימים לא כלכך פשוטים, ימים שאני בוכה הרבה ולא מפסיקה, אני מטופלת אצל פסיכולוג ועוד מעט הוא עוזב את המרפאה וקשה לי נורא עם המחשבה הזאת, אני רק באמצע טיפול ואני לא מסוגלת לחשוב ולדמיין את הטיפול שלי עם פסיכולוג/ית אחר , זה כלכך לא פייר! אני כלכך אוהבת את הפסיכולוג הזה , מעריכה אותו ברמות , הוא פשוט כלכך טוב אלי, מתחשב בי, נותן לי הרגשה טובה, ומתנהל איתי ברגישות שיא,
ולא כל הפסיכולוגים אותו הדבר, יש בינינו כימיה אחרת, אני מרגישה שאנחנו כלכך מסונכרנים, יש בינינו הבנה וחיבור אנושי שאין עם כל מטפל! ואני לא רוצה מטפל אחר , עד שהרגשתי שיש באמת מישהו שמעניק לי ביטחון, שרואה אותי, שמקשיב לי ושמכיל אותי ובאמת עוזר לי בקשיים הכי גדולים שלי - עכשיו גם הוא עוזב, אני גם ככה הרגשתי הכי בודדה בעולם, אף אחד לא באמת פנוי לדבר איתי, לאף אחד אין את האנרגיה הזאת בשבילי, ואף אחד גם לא באמת רוצה..
גם האנשים שהכי קרובים אלי לא באמת שם בשבילי, כולם עסוקים, כולם עייפים, אין מי שיספק לי את התמיכה שאני צריכה,
גם החברה הכי קרובה שלי לא באמת מספיק קרובה.
מרגישה כלכך לבד, לאנשים לא באמת אכפת אחד מהשני (רובם בכל אופן)
אני כותבת ואני באמת לא מפסיקה לבכות!
מרגיש לי שאני רגישה מדי לעולם הזה! למה אף אחד לא מרגיש את הצורך הזה לתמוך בי , לעזוב הכל ופשוט להיות שם בשבילי, רק אני חושבת שאם מישהו ובמיוחד שהוא קרוב אלי היה מרגיש קצת עצוב, בודד הייתי רצה להיות כתף תומכת לו,
אבל כנראה שלאנשים אין את מספיק הסבלנות ואת ההבנה ולא יודעים להכיל את כמויות הרגש שלי,
כן , וגם עכשיו הפסיכולוג עומד לעזוב אותי ועצוב לי...
תודה למי שהיה סבלנות לקרוא את כל זה הייתי חייבת לפרוק :'(