זה בסדר לדעתכם לומר שיש לי הפרעה נפשית כלשהי אם היא לא מאובחנת?

כן

לא.
כל עוד לא אובחנת אל תמציא לעצמך הפרעות

לא

עדיף שלא כל עוד לא אין הוכחה לזה

זה בסדר לומר שאתה חושב שיש לך
אבל לומר כאילו זאת עובדה לא

לדעתי לא
אנשים לא יכולים פשוט לאבחן את עצמם
אבל אתה כן יכול להסביר את רגשותיך לאדם השני, ולהסביר את מה שאתה חווה
ואם אתה חושב שיש לך הפרעה אז תלך לגורם מקצועי כדי לאבחן את זה

לא

יש מקרים שבהם יודעים בוודאות על הבעיה הזאת, רק שעוד לא ניגשו אל פסיכולוג

בתור פוסט טראומטית ומתמודדת עם הפרעת אכילה חד משמעית כן
אישית לי המון שנים לא הייתה את הפריווילגיה לאבחון, גם מבחינה כספית וגם כי אף אחד פשוט לא האמין לי
אם עשית מספיק מחקר בנושא אני מאמינה שבאמת אין שום בעיה עם זה, שלא נדבר על זה שזה לא מוריד בכלל מהתמודדות של אנשים מאובחנים.

לדעתי לא
מותר לך להגיד שאתה חושב שיש לך את זה, ושאתה מרגיש מה שאתה מרגיש אבל אתה לא יכול לדעת בוודאות בלי שבאמת יאבחנו אותך עם זה

האא לא ממש צריך חותמת לפני שאומרים משהו..

תשמעי יש לי כמה דעות לגבי זה.
דבר ראשון אני הכי מבינה אני גדלתי בבית שלא מאמין במחלות נפש ואני הייתי כמהה לאבחון ולא האמינו לי.
מצד שני, לא.
אחד, את לא פסיכיאטרית, זה יפה והכל שיש לך את התסמינים בגוגל ואת רואה אותם על עצמך אבל זה לא תמיד מדוייק,כמו שכתוב שסיפטום לocd זה נקיון וסדר אבל סליחה והכל לא כל מי שמסודר בצורה מוגזמת יש לו את ההפרעה, וזה צריך פסיכיאטר שלמד הרבה שנים שיבוא ויגיד, לא כל מי שיש לו חודש קצת מדכא ואז תקופה שמחה חווה מאניה דיפרסיה למרות שזה הסיפטום העקרוני....
שתיים, הרבה פעמים שאנחנו לדוגמא קצת מדוכאים וראז אנחנו חושבים שיש לנו דיכאון למרות שאין לנו אנחנו מכניסים למוח שלנו שזה באמת קיים אצלנו והמוח שלנו פשוט מפתח דיכאון אמיתי.
שלוש, למי שאמרה שזה לא מוריד ממי שמאובחן אני אסביר לך את הכוונה במשפט, זה מוריד לבן אדם שלא מאובחן כנתת אבחנה שהיא לא באמת נכונה, לדוגמא מישהו לא מצליח להתרכז ואבחן את עצמו בהפרעות קשב וריכוז, ואז מגיע בן אדם שבאמת מתמודד עם זה, שבתור אחת שמאובחנת בזה אני אספר לך שזה כל כך כל כך הרבה יותר מחוסר ריכוז, הוא חווה שלא מבינים אותו או שמורידים מהאבחנה שלו.

אבל בסופו של דבר אני הכי מבינה בעולם את הרצון באבחון, בתור אחת שהתמודדה שנתיים עם הפרעות אכילה לא מאובחנות הייתי כמהה לאבחון ברמה מטורפת, גם זה היה ברור שיש לי
ובתור אחת שהתמודדה עם הפרעה [שהיות אני יודעת שזה אישיות גבולית] אבל כל החיים חיפשתי אחרי אישור שבאמת יש לי משהו,
אני הכי מבינה את הרצון שבעולם לאבחן את עצמך, אבל זה בהכרח נכון, גם אם אנחנו הכי חושבים שכן.
גם לי היתה תקופה חשוכה שרציתי לאבחן את עצמי בדיכאון והיום אני מבינה שזה אף פעם לא היה דיכאון וזה היה האישיות הגבולית.

בקיצור, לא, לא מאבחנים את עצמנו, אפשר להגיד שאת חושבת, או שיש לך סיפטומים.
סליחה על החפירה