אני לא יודעת אם אני מגזימה, אבל מאז מסיבת הסיום אני פשוט לא מפסיקה לבכות

כל הזמן אומרים כמה מחכים לסיים בית ספר, וגם אני חיכיתי לרגע הזה, אבל עכשיו כשהוא הגיע אני מרגישה נורא. במסיבת הסיום עוד לא באמת קלטתי שזה הסוף. הייתי עם חברות, הצטלמנו, צחקנו, היה מרגש, נהנינו אחרי, אבל רק אתמול הבנתי שזהו. חזרנו לבית הספר לקבל ספר מחזור, והיועצת שלי, יסמין, נתנה לי מחברת ועט עם הקדשה אישית. פתאום הבנתי שאני כנראה לא אראה אותה יותר במסדרון, לא אכנס אליה לשיחות, לא יהיה עוד מחר בבית ספר.
ומאז אני רק בוכה.
אני מתגעגעת לדברים שאפילו לא חשבתי שאתגעגע אליהם. לבוקר בבית הספר, למורים, לחברות, למסדרונות, לקפיטריה, לשבת עם חברה שלי על הספסל בחורשה שליד השכבה, לשיעורים שהיו משעממים ברמות, לצחוקים באמצע השיעור, ללחץ המשותף לפני מבחנים, לטיולים, לפאקינג חולצות בית ספר, לימי הולדת בכיתה, לדברים הקטנים האלה שהיו חלק מהחיים שלי במשך 3 שנים.
הכי כואב לי לדעת שזה לא עוד חופש גדול. זה לא נתראה בספטמבר. אין ספטמבר. אין כיתה. אין שכבה. אין בית ספר. אני מסתכלת על התמונות ועל ספר המחזור ופשוט בוכה כי אני לא מצליחה לקבל את זה שהתקופה הזאת נגמרה ושאני לעולם לא אהיה שוב תלמידה בבית הספר.
מישהו עוד הרגיש ככה אחרי סיום הלימודים? כמה זמן לוקח להתרגל לזה?