אנשים שכתבו ספרים שהושלמו (או אפילו פאנפיקים) או כותבים עכשיו ספר שיודעים שהם הולכים לסיים אותו ושהוא באמת יהיה טוב כנסו

היה לכם איזשהו רגע בכתיבה שקלטתם פתאום מה אתם עושים וזה הלחיץ אתכם? שפתאום הבנתם באיזה מקום במוח שלכם שלא באמת תפס את זה קודם, שאתם אשכרה. כותבים. ספר. שלם? ולא סתם ספר שלם - אלא ספר שאשכרה יכול להיות ממש טוב? הרגשתם שהלחץ של התובנה הזאת משתק אתכם וחוסם אתכם מלכתוב את הספר הזה, גם אם ממש לפני רגע הייתם הכי שם והכתיבה (או הרגעים שלפני הכתיבה) הכי זרמו לכם?
פשוט אני מוקדם יותר היום נכנסתי לרגע כזה, כשהתיישבתי לכתוב בספר שלי, והרגשתי שאני פיזית בלחץ מהמחשבה ולא מצליחה להביא את עצמי לכתוב (עזבו לכתוב, בקושי הצלחתי לקרוא את מה שכבר כתבתי) למרות שממש רגע לפני כן הכי התחשק לי והייתי הכי שם.
כאילו אני רואה את מה שכתבתי ופתאום אני קולטת שאני מתבוננת ב*ספר*, ספר טוב, ספר טוב ש*אני* כותבת ממש עכשיו.
אין איזה משהו ספציפי שהלחיץ אותי, זאת פשוט התובנה הזאת, אני מסתכלת על הטקסט שכתבתי וזה פשוט יושב לי על הראש.
אם היה לכם רגע כזה, איך התמודדתם איתו?
מצטערת אם הלחצתי מישהו