היי חברים אשמח לביקורת:) קצת ארוך

מה אתם חושבים על מה שכתבתי? לעיתון של בית ספר זה סקירה על ספר

"הזקן בן ה100 שיצא מהחלון ונעלם" (2009) הוא רומן פיקרסקי מאת יונס יונסון המגולל את סיפור חייו של אלן קרלסון.
אלן היה משוכנע שבית האבות במאלמשפינג שבו הוא מתגורר כעת יהיה תחנתו האחרונה, לפחות בחיים האלה, אבל החלטה פזיזה במהלך חגיגות יום הולדתו ה100 מובילה אותו לגנוב מזוודה מסתורית שאיתה הוא נודד ברחבי המדינה.
יחד עם יוליוס- רב גנבים מפוקפק ומוכר נקניקיות שהוא גם כמעט-ארכיטקט בשם בני, אלן מוצא את עצמו נמלט מהחוק ומארגוני פשע זועמים כאחד.
ב100 שנות חייו מתברר שאלן נכח בלא מעט אירועים היסטוריים חשובים, ולחלקם אף גרם באופן כזה או אחר!
הוא פוצץ גשרים עבור הצאר הרוסי, סעד עם הארי טרומן, נתן טרמפ לצ'רצ'יל וחצה את ההימלאיה בחברת קומוניסטים נלהבים על גב גמל.
משיחות שניהלתי ומספר ביקורות באינטרנט על הספר התרשמתי שרבים מהקוראים התאכזבו מכך שאלן בתור הדמות הראשית מצטייר כחסר אישיות- הוא לא שונא ולא אוהב אף אחד ושום דבר, נטול דעות ומסתגל לסביבה באופן שזיקית הייתה יכולה רק לחלום.
אולם בעיני ההסתכלות הזאת מפספסת את הפואנטה, וכדי להסביר אחזור למושג שהזכרתי קודם - רומן פיקרסקי.
כלומר יצירה שבה פעולות הגיבור (במקרה הזה ידידנו אלן) אינן מניעות את העלילה בכוחות עצמן.
ציר הזמן הוא שמקדם את הסיפור והדמות הראשית למעשה "מובלת" על ידו.
הספר אינו כאן כדי שנזדהה עם הדמות של אלן, מפני שפשוט אין עם מה להזדהות- העניין לא נובע מהדמות אלא מהמתרחש סביבה.
אבל שלא תטעו, אין זה אומר שהספר תפל, ואפילו להפך- מצאתי את עצמי מתקשה לעקוב אחרי תהפוכות העלילה.
הכתיבה הקולחת של יונסון משלבת בה לא מעט הומור שחור וביקורות פוליטיות לכאן ולכאן, והרעיון של לשים במרכז העלילה אדם בן 100 שחווה דבר או שניים בחייו מצאה חן בעיני מאוד במיוחד בשל התפיסה כיום ש"העולם שייך לצעירים".
מסתבר שהעולם שייך לצעירים ולזקנים בני מאה שמחבבים הרפתקאות ויי'ש.