נורמלי אם אין לי חברים?

כן
השאלה היא האם זה מפריע לך, ואם כן, מה את עושה לשנות את זה

שואל השאלה:
^כלום אבל בדיכאון אני גם מרגישה כאילו לפעמים אין לי מה לעשות כדי לשנות
ושאר הזמן אני פשוט מתמודדת עם זה..

כן, לגמרי נורמלי, תמיד יש תקופות כאלה ובסוף כל עוד את מנסה לתקשר עם הסביבה, אז את מוצאת חברים חדשים

אם זה מפריע לך כנראה שזה בעיה. אולי את במצב שנוח לך מידי בחיים? את גרה עם ההורים? אולי שווה לצאת לעשות משהו לטייל וכזה לפעמים חוויות משנות את הבן אדם. במיוחד בצבא אנחנו נהיים קצת מקובעים וצריך לעשות משהו כדי לצאת מזה

כן

שואל השאלה:
^^ קשה אני כן גרה עם ההורים ומרגיש כאילו שינוי גדול בחיים שלי לא יבוא משום מקום או אולי אני לא מספיק פתוחה לזה. אבל אני ותרנית

נכון, זה צריך לבוא ממך. הדרך היחידה להתפתח בעניינים של בין אנוש זה בניסיון בפועל. תקני כרטיס טיסה כדי שתהיי מחוייבת לזה וטוסי. או שתרשמי לתואר בבן גוריון שמעתי שזה עושה את אותו האפקט

גם אני בת 20 במצב הזה
מוזמנת לפרטי(;

שואל השאלה:
^ זהו שאני רגילה לאיך שאני כבר חיה ואני לא יודעת לעשות דברים קיצוניים זה מרגיש קשה. הדבר הכי קיצוני שעשיתי זה להתחיל להתאמן בחוץ כי אם לא אז הייתי נשארת בבית כל החיים

יש לי נטייה כשנוח לי מידי לנתק את עצמי מהסביבה ולא לשנות כלום ונורא קשה לצאת מזה. בצבא נגיד כל פעם שזה קורה לי (אני בתפקיד יומיות) אני מנסה לצאת לאיזה קורס או משהו כדי לחוות קצת אנשים.

שואל השאלה:
חכם^

הצעות פרקטיות:
לטוס
לטייל בארץ כמה ימים (יש גם קבוצות שמטיילות ביחד)
ללכת לספרייה (גם שם יש כל מיני דברים קבוצות קריאה וכזה)
ללכת לאימפרוב
לעשות ספורט קבוצתי
לעשות תואר ולגור במעונות

(+ לעזוב את הבית זה הכי טוב אם יש לך אמצעים כלכליים לזה)

כן וגם אצלי זה ככה אני כאילו מכירה חברות וחושבת שעכשיו אלה החברות שלי לחיים ומבינה שאני טועה הן תמיד מתחברות יותר ממני וגם קבוע יוצאות בלי להזמין אותי הכי טוב זה לבד פשוט צריך להשלים עם זה

כן
גם לי בגילי יש אולי 2 חברים
לפעמים זה ככה

^אני מתנצל אבל קודם כל זה משתנה בגילאים, בגיל 20 הבעיה היא לא "היי אני מוקף באנשים אבל לא אכפת להם ממני" הבעיה היא "איפה כל האנשים?"

שואל השאלה:
^^^ לפעמים זה בודד... ולא כל החיים אפשר להישאר לבד

אני יודעת אבל איך זה קשור? ^
הכוונה שלי היא ללמוד לאהוב את הלבד ולהבין שחברים (וגם משפחה) לא יהיו םה לנצח , מה שאני חווה עם חברות זה כלום לעומת סיפורים גם שאני שומעת מאנשים אחרים

^זה פשוט לא נכון, חברים ומשפחה זה מי שנשאר איתך רוב החיים, אני משקיע כלכך הרבה בתחזוק הקשרים האלו בגלל שאני יודע שברגע שיוצאים ממסגרת הדבר הזה יקר מפז

אוקי יכול להיות ^
עד עכשו אף אחד לא הוכיח לי את זה לא אבא לא אמא לא אף אחד מהאחים שלי ובמיוחד שלא אף אחת מהחברות שלי כך שאין לי באמת איזה בן אדם שאגיד שהוא יהיה פה איתי לפחות עד הצבא

שואל השאלה:
אצלי גם משפחה זה לא כל כך רלוונטי לחיים. אולי זאת עוד סיבה למה אני מרגישה בודדה

אני ממש מקווה שתמצאי בסוף, הקשר שלי עם המשפחה שלי נהיה טוב רק מהרגע שהתגייסתי והייתי רחוק מהם ואז היתי יכול להעריך את הקשר. ולגבי חברים יש שם הרבה מזל ויכול להיות שהסביבה שלך באמת לא משו ואני מאמין שתמצאי בהמשך.

בן 21 משוחרר גם ובול במצב הזה

אני כבר בת 16.8, עברתי 5 מוסדות לימודים, מצאתי חברות טובות רק בחודשיים האחרונים. אבל שוב הן התחברו יותר ממני, יוצאות המון בלעדיי, ולא שאסור להן כן? פשוט יש כנראה סיבה שהן לא רוצות שאצא איתן, לדעתי זה טיפה אבוד כי כבר איבדתי את האמון שלי בחברות ^^

אני רואה פה מגמת שיפור, בעבר לא היו לך חברים בכלל, עכשיו יש לך חברים חדשים. עוד כמה שנים חלקן יהיו חברות הכי טובות שלך במקביל יהיו לך עוד 2-3 קבוצות של חברים טובים (3-5 איש בקבוצה) ואת גם לא תהיה תלוי באף אחד בגלל שתוכלי לבחור עם מי להיות.

ברור שהיו לי חברות כל השנים האלה פשוט קשרים הלכו והתנתקו

גם אם אמצא כולם כבר מצאו את האנשים שלהם לכן גם אם אתחבר איתם זה לא יהיה אותו דבר כי תמיד יהיה מישהו מעלי בסדר עדיפויות

שואל השאלה:
^ אל תתני לערך שלך להיות מושפע מאנשים אחרים. אם את מרגישה כאילו הן לא ראו אותך מספיק אז זה בסדר אבל לא כולם כאלה

1. למה את רוצה להיות מקום 1 בסדר עדיפויות, זה לא עובד ככה ולרוב אנשים מאזנים בין אנשים.
2. מה זה אומר "כולם כבר מצאו את האנשים שלהם" חברים זה דברים שמגיע בזרימה, אנשים באים והולכים ובסוף רק בדיעבד קולטים מי נשאר. לא הייתי יכול לחזות בחיים את החברים שאשאר איתם בקשר, הרוב גם זה בגלל שהם פשוט עדיין גרים קרוב אלי. ויש המון המון חברים שחתכתי או חתכו אותי.
3. את רואה שיש פה הרבה אנשים שטוענים שהם נמצאים במצב שקשה למצוא חברים וזה מצב אמיתי שאפשר לשפר באופן פרקטי במציאות, אין צורך לקחת "אין לי חברים" כסימן שיש בך או באנשים אחרים פגם. יכול להיות שיש לך אופי שונה, סביבה לא טובה, או סתם חוסר מזל, את כל הדברים האלו אפשר לשנות.

גם לי אין חברים, האם אני חושבת שזה נורמלי? ברור שלא. אבל כנראה שזה לא כזה נדיר היום

^^לא זה דברים שנובעים בגלל מקרים שקרו לי בעבר, זה לא הרגשה
ולא אני לא רוצה להיות מקום ראשון אל תנסה להוציא אותי סתומה
אני פשוט רואה את חברות שלי כיותר קרובות אליי ממה שאני קרובה אליהן, כלומר אני מחשיבה אותן כחברות ממש טובות שלי ובשבילן אני סתם עוד חברה וככה זה היה בכל החמש שנים האחרונות, זה שיש מלא אנשים כאלה שחווים דברים כאלה או אחרים עם חברים לא אומר שאני לא נחשבת, ואצל כל בן אדם זה שונה כי יש אנשים שאצלם זה באמת סתם הרגשה
יכול להיות שגם אצלי זה "סתם הרגשה" אבל העובדות לא נעלמות והעובדות הן זה שחברות שלי יוצאות בלעדיי ונפגשות בלעדיי ליטרלי כל הזמן וכנראה זה אומר משהו.

כן אנחנו דומים

אני אענה בקצרה, זה לא שאלה אם זה נורמלי או לא. כי סיטואציות כאלה קורות ואת לא לבד. יש הרבה אנשים בסביבות גיל 20 וקצת יותר שאין להם חברים קבועים וקרובים אלא עמיתים שהם מכירים מכל מיני מקומות כמו מוסדות לימוד עבודה צבא וכו'.
השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך זה אם זה מפריע לך, במידה וכן..את צריכה לחשוב איך את מקדמת את עצמך ומשנה את זה. איך את משתלבת יותר בחברה.
חשוב שתנסי להתחבר ולתקשר יותר עם אנשים, במיוחד במסגרות חדשות. תנסי להיות את היוזמת. אל תחכי שיזמו בשבילך או שיזמינו אותך, תנסי את להזמין. הדבר הכי גרוע זה שתקבלי סירוב. תשתדלי לא למהר לפסול אנשים כזה מהר בגלל שהם נראים "מחוץ לליגה" להסתובב איתם. והכי חשוב אל תחשבי על הכמות אלא על האיכות. עדיף שתהיה לך חברה 1 קרובה וטובה מאשר 1000 אנשים שאת רק מכירה אותם.
הדבר הטוב הוא שאת בשנות ה20 לחייך ואת צעירה ויש לך את החיים לפנייך לצבור וליצור חברויות, וכמו שאמרתי קודם..אל תחכי שיצרו לך את החברויות האלה תצרי את.
את נשמעת מקסימה ואין ספק שיהיו כאלה שירצו להיות חברים שלך❤