יש לי 4 כלבים גדולים בבית ואימא שלי לא משנה כמה קשה מסרבת להיפטר מהם, בבקשה תקראו את התיאור, אני באמת כבר לא יכולה יותר.

בסוף 2020, כשהייתי בת 12, ביקשתי מאמא שלי להביא כלב. בסוף אימצנו גור מעמותה, וכבר מההתחלה היה ברור שהוא חרדתי ופחד מאוד מטיולים. בזמנו לא באמת הבנו בכלבים ולא טיפלנו בזה נכון, ובמקום לעבוד איתו מקצועית כשהוא עוד היה גור פשוט קיווינו שזה יעבור. כמה חודשים אחר כך עברנו דירה, ואמא שלי התחילה לקחת עוד כלבים לאומנה ובסוף אימצה עוד שניים מהם. היום יש אצלנו שלושה כלבים, ועוד כלב אחד של אח שלי שהוא פשוט זרק אותו עלינו. כולם כנענים עם חרדות ובעיות התנהגות שונות. אחד מפחד לצאת מהבית ברמה של פאניקה, אחד תוקפני מתוך פחד, והכלבה השנייה מאוד טריטוריאלית ולא מחונכת בכלל. חלקם נובחים בלי סוף, חלקם יכולים גם לנסות לנשוך מתוך חרדה, ואי אפשר באמת לשלוט במצב יותר. ניסינו גם אילוף לאחד הכלבים, אבל זה היה אילוף אגרסיבי עם קולר חשמלי, ומאז הטראומה שלו רק החמירה. היום אי אפשר כמעט להוציא אותו לטיולים כי הוא נכנס ללחץ קיצוני ומושך בצורה מסוכנת. הבעיה היא שכבר אי אפשר לחיות בבית בצורה נורמלית. יש רעש בלתי פוסק, ריח תמידי שלא משנה כמה מנקים לא עובר, כמויות מטורפות של פרווה ולכלוך, וניקיון יסודי כל יום רק כדי שהבית יהיה איכשהו סביר. אין לנו אפילו סלון נורמלי כבר, ובזמן שאוכלים הכלבה קופצת על השולחן ודוחפת את הראש לצלחות. הבית מרגיש יותר כמו מקום הישרדות מאשר בית. מעבר לזה, זה גם פוגע בנו כלכלית ובחיים האישיים. אמא שלי עובדת מאוד קשה, אבל רוב החיים שלה סובבים סביב הכלבים היא כמעט לא יוצאת, לא נפגשת עם אנשים, ואפילו דברים פשוטים כמו לראות סרט בשקט בבית נהיו בלתי אפשריים. גם אני מרגישה שאין לי חופש בסיסי אני לא יכולה להישאר אחרי בית ספר, לחזור מאוחר, או להיות מחוץ לבית בלי לחץ בגלל הכלבים. אני באמת מבינה את אמא שלי. היא קשורה אליהם ואוהבת אותם, וגם אני אוהבת אותם מאוד. ברור לי שהיא מפחדת שאם ימסרו אותם הם יגיעו למקום רע או אפילו יורדמו. אבל מצד שני, אי אפשר להמשיך ככה יותר. הבית הזה הפך למקום של סטרס תמידי, עייפות נפשית ועומס בלתי נגמר, ואני כבר באמת מיואשת ולא יודעת מה אפשר לעשות. אני פשוט רוצה לחיות כמו כולם.