תשובה אחת
אני מבין על מה אתה מדבר, אני גם סובל מאותה אבחנה אדישות אצלי זה חלק מהאופי והיו תקופות בחיים ששאלתי את עצמי בדיוק את השאלה הזאת, אבל היום אני במקום קצת אחר ופחות שופט את עצמי לחומרה שזה קורה.
עברנו דברים טראומטיים וזה יכול לגרום לחוויות אחרות להיות פחות מרגשות במיוחד שמדובר בדברים שליליים, כי ביחס למה שעברנו זה מתגמד.
עם הזמן הבנתי לתת לגוף להרגיש מה שהוא רוצה, אני לא חייב להיות בשליטה על הכל וגם אם אני לא מרגיש כלום במצבים שאמורים להרגיש משהו זה בסדר.
זה כמו שמבוגר כבר פחות מתרגש מבילוי בגן שעשועים לעומת ילד שמתגלש בפעם הראשונה, קשה לחזור להתרגש מדברים שתמיד משווים או חיים את העבר וזה מוביל אותי לנקודה נוספת.
בין הבעיות העיקריות שלנו בתור אנשים הסובלים מפוסט טראומה היא שאנחנו תקועים בעבר, אנחנו תמיד משווים בין ההווה לבין מה שהיה וזה גורם לנו להתרחק מהמציאות. קשה להיות מחובר למה שקורה ולהתרגש ממשהו אם אנחנו לא באמת כאן, שהראש הגוף או הנפש לא נמצאים בהווה יש קושי עצום בלחוות את המציאות ולהנות מהחיים.
זה היה אחלה מנגנון הגנה שעזר לנו לשרוד ולהרגיש פחות במצבים קיצוניים וטראומתיים אבל עכשיו שאין סכנה המנגנון הזה כבר לא נחוץ.
אפשר להגיד שהגענו לשלב שמפריע לנו שאנחנו לא מרגישים כי אנחנו לא רוצים לשרוד יותר, אנחנו רוצים לחיות, והמנגון הזה נהיה מזיק בשלב הזה לנהל את החיים שאנחנו רוצים.
לכן צריך להתחיל ללמוד לפרק אותו לאט לאט, להבין איך הוא עובד איך אנחנו יכולים להיות מודעים אליו ולהחליט מתי לשחרר ולהפסיק להשתמש בו, זה תהליך ארוך שיכול לקחת זמן רב אבל אפשר לעשות את זה.
אני בעצמי עדיין בתהליך הזה ולומד כל יום להיות מודע יותר לחיים עצמם, למנגנון ולטריגרים שגורמים לו לפעול, לנסות להבין מתי הוא פועל ואיך אני יכול להפחית את השימוש בו.
זה קשה, כי צריך ללמוד את החיים מאפס שכבר חיית אותם, זה כמו לנסות להרכיב פאזל לראשונה רק שחלקים בו בנויים כבר בצורה לא נכונה ואתה צריך להפריד ביניהם ולהרכיב את הכל מחדש.
עברנו דברים טראומטיים וזה יכול לגרום לחוויות אחרות להיות פחות מרגשות במיוחד שמדובר בדברים שליליים, כי ביחס למה שעברנו זה מתגמד.
עם הזמן הבנתי לתת לגוף להרגיש מה שהוא רוצה, אני לא חייב להיות בשליטה על הכל וגם אם אני לא מרגיש כלום במצבים שאמורים להרגיש משהו זה בסדר.
זה כמו שמבוגר כבר פחות מתרגש מבילוי בגן שעשועים לעומת ילד שמתגלש בפעם הראשונה, קשה לחזור להתרגש מדברים שתמיד משווים או חיים את העבר וזה מוביל אותי לנקודה נוספת.
בין הבעיות העיקריות שלנו בתור אנשים הסובלים מפוסט טראומה היא שאנחנו תקועים בעבר, אנחנו תמיד משווים בין ההווה לבין מה שהיה וזה גורם לנו להתרחק מהמציאות. קשה להיות מחובר למה שקורה ולהתרגש ממשהו אם אנחנו לא באמת כאן, שהראש הגוף או הנפש לא נמצאים בהווה יש קושי עצום בלחוות את המציאות ולהנות מהחיים.
זה היה אחלה מנגנון הגנה שעזר לנו לשרוד ולהרגיש פחות במצבים קיצוניים וטראומתיים אבל עכשיו שאין סכנה המנגנון הזה כבר לא נחוץ.
אפשר להגיד שהגענו לשלב שמפריע לנו שאנחנו לא מרגישים כי אנחנו לא רוצים לשרוד יותר, אנחנו רוצים לחיות, והמנגון הזה נהיה מזיק בשלב הזה לנהל את החיים שאנחנו רוצים.
לכן צריך להתחיל ללמוד לפרק אותו לאט לאט, להבין איך הוא עובד איך אנחנו יכולים להיות מודעים אליו ולהחליט מתי לשחרר ולהפסיק להשתמש בו, זה תהליך ארוך שיכול לקחת זמן רב אבל אפשר לעשות את זה.
אני בעצמי עדיין בתהליך הזה ולומד כל יום להיות מודע יותר לחיים עצמם, למנגנון ולטריגרים שגורמים לו לפעול, לנסות להבין מתי הוא פועל ואיך אני יכול להפחית את השימוש בו.
זה קשה, כי צריך ללמוד את החיים מאפס שכבר חיית אותם, זה כמו לנסות להרכיב פאזל לראשונה רק שחלקים בו בנויים כבר בצורה לא נכונה ואתה צריך להפריד ביניהם ולהרכיב את הכל מחדש.