אין לי חברים ואני תכף על סף פריקה

מבינה אותך אני גם ככה
מוזמנת לפרוק בפרטי
אבל שתדעי שזה לא לנצח

יש כל כך הרבה אנשים כמוך פשוט קשה למצוא אותם כי הם לא יוצאים מהבית כמוני

גם אני בדיוק באותו מצב. יש לי חברה אחת שאני מדברת איתה וגם היא לא כל כך שמה אותי עדיפות ראשונה. פשוט אחרי כל האכזבות והעצבות והכעס והתסכול של שנים מהמצב הזה וההבנה שאנשים הם פשוט חרא חברים, הגעתי למיינדסט של "אוקיי זה המצב אני עם האנשים האלה רק עוד ממש טיפה אני כבר בקו הסיום, עוד קצת ואני חוצה אותו ואני לא רואה אף אחד מהם יותר בחיי" וזהו. צריך לקבל את המצב הנתון, אבל בכל זאת לנסות להיפתח לאנשים. אם זה אנשים בשכבה, או להיפתח במסגרות אחרות, כמו בעבודה וגם בצבא יהיו לך מלא הזדמנויות להכיר אנשים. תאמיני לי שגם אני אוחזת תקווה בדברים האלה כי זה די הדבר היחיד שיש לי לעשות. פשוט תאמיני שאת צעירה ויש לך זמן עוד להכיר אנשים וכל החיים עוד מלפנייך. ויהיה בסדר 3>>

זה נשמע עצה נורא מעצבנת, אבל בסוף פוגשים את האנשים הנכונים.
עד התיכון לא היו לי חברים בכלל, לא ברמה שהכרתי אנשים אבל לא היינו קרובים, אלא ברמה של לשבת לבד כל הפסקה. ולא ציפיתי שזה ישתנה כי לא ראיתי דרך שזה השתנה, אבל אז בתחילת התיכון הכרתי חבורה של האנשים הכי מקסימים בעולם, ונהייתי חברה טובה של חלק מהם והיום אני במקום הכי טוב חברתית שהייתי אי פעם.
מה שאני מנסה להגיד זה שתמיד יש תקווה, ואני אפילו מרגישה שהיה שווה לחכות כדי לפגוש אותם.
בקטע של עצות יותר פרקטיות, תלכי למקומות שיש בהם אנשים שאולי תרצי להתחבר איתם. עבודה, חוג, התנדבות במקום שקשור לתחומי העניין שלך, ותנסי ליזום גם כשזה מרגיש מביך, בסוף הרבה אנשים מעריכים את זה וכן מחפשים להכיר חברים.
בכל מקרה, מוזמנת גם לפרטי אם בא לך 3>

היי,
מצטער מאד שאת מרגישה כל כך בודדה.
אבל טוב שיש לך את האומץ והפתיחות לשתף אחרים ברגשות שלך ולבקש עזרה.
הרצון שלך שיהיו לך חברות הוא ברור וטבעי.
אבל אולי זה דורש גם איזשהו מאמץ גם מצדך.
תנסי להיות קשובה לגרשות של אנשים בסביבתך. ואם את רואה שהם במצוקה, תעזרי להם, דברי עמם.
בסבירות גבוהה הם יחזירו לך אותו יחס.
את יכולה להתנדב. במד"א או בקהילה.
עזרה לאנשים אחרים גם תתן לך הרגשה טובה וגם תהיי יותר בחברת אנשים ותוכלי למצוא חברים חדשים.
שיהיה בהצלחה!

מזדהה