אין לי חברים ואני תכף על סף פריקה

זה נשמע עצה נורא מעצבנת, אבל בסוף פוגשים את האנשים הנכונים.
עד התיכון לא היו לי חברים בכלל, לא ברמה שהכרתי אנשים אבל לא היינו קרובים, אלא ברמה של לשבת לבד כל הפסקה. ולא ציפיתי שזה ישתנה כי לא ראיתי דרך שזה השתנה, אבל אז בתחילת התיכון הכרתי חבורה של האנשים הכי מקסימים בעולם, ונהייתי חברה טובה של חלק מהם והיום אני במקום הכי טוב חברתית שהייתי אי פעם.
מה שאני מנסה להגיד זה שתמיד יש תקווה, ואני אפילו מרגישה שהיה שווה לחכות כדי לפגוש אותם.
בקטע של עצות יותר פרקטיות, תלכי למקומות שיש בהם אנשים שאולי תרצי להתחבר איתם. עבודה, חוג, התנדבות במקום שקשור לתחומי העניין שלך, ותנסי ליזום גם כשזה מרגיש מביך, בסוף הרבה אנשים מעריכים את זה וכן מחפשים להכיר חברים.
בכל מקרה, מוזמנת גם לפרטי אם בא לך 3>

היי,
מצטער מאד שאת מרגישה כל כך בודדה.
אבל טוב שיש לך את האומץ והפתיחות לשתף אחרים ברגשות שלך ולבקש עזרה.
הרצון שלך שיהיו לך חברות הוא ברור וטבעי.
אבל אולי זה דורש גם איזשהו מאמץ גם מצדך.
תנסי להיות קשובה לגרשות של אנשים בסביבתך. ואם את רואה שהם במצוקה, תעזרי להם, דברי עמם.
בסבירות גבוהה הם יחזירו לך אותו יחס.
את יכולה להתנדב. במד"א או בקהילה.
עזרה לאנשים אחרים גם תתן לך הרגשה טובה וגם תהיי יותר בחברת אנשים ותוכלי למצוא חברים חדשים.
שיהיה בהצלחה!

מזדהה

אני מבין אותך אבל זה ישתנה. את בסוף תמצאי את עצמך לאנשים שיאהבו אותך.

גם אני בדיוק באותו מצב. יש לי חברה אחת שאני מדברת איתה וגם היא לא כל כך שמה אותי עדיפות ראשונה. פשוט אחרי כל האכזבות והעצבות והכעס והתסכול של שנים מהמצב הזה וההבנה שאנשים הם פשוט חרא חברים, הגעתי למיינדסט של "אוקיי זה המצב אני עם האנשים האלה רק עוד ממש טיפה אני כבר בקו הסיום, עוד קצת ואני חוצה אותו ואני לא רואה אף אחד מהם יותר בחיי" וזהו. צריך לקבל את המצב הנתון, אבל בכל זאת לנסות להיפתח לאנשים. אם זה אנשים בשכבה, או להיפתח במסגרות אחרות, כמו בעבודה וגם בצבא יהיו לך מלא הזדמנויות להכיר אנשים. תאמיני לי שגם אני אוחזת תקווה בדברים האלה כי זה די הדבר היחיד שיש לי לעשות. פשוט תאמיני שאת צעירה ויש לך זמן עוד להכיר אנשים וכל החיים עוד מלפנייך. ויהיה בסדר 3>>

יש כל כך הרבה אנשים כמוך פשוט קשה למצוא אותם כי הם לא יוצאים מהבית כמוני

מבינה אותך אני גם ככה
מוזמנת לפרוק בפרטי
אבל שתדעי שזה לא לנצח

שלום לך,
קורא את הפוסט שלך אחרי שעברו מספר ימים, ורוצה לכתוב לך כמה דברים בנושא ששיתפת.
עולה מדברייך שתחושת הבדידות גורמת לכאב, עצב ותסכול רב. גם נראה שמתעוררות מחשבות קשות לגבי העתיד, הרגשה שזה סוג של גורל, מצב נתון שאי אפשר לשנות או לצאת ממנו.
ובתוך המצב הזה, שומע גם רצון עז לשנות ולהרגיש טוב יותר.
אולי תוכלי לשקול פניה לייעוץ מקצועי, לפעמים תהליך קצר יכול לסייע למצוא כוחות ומענים להתמודדות טובה יותר.
מוזמנת גם לאתר של עמותת סה"ר (סיוע והקשבה ברשת), שם תוכלי לעיין ברשימה של ארגוני סיוע, אולי תמצאי ארגון שמתאים לך ותוכלי להתייעץ ולהיעזר.
כמו כן, מוזמנת לצ'אט של סה"ר, מרחב פתוח, אישי ושומר על אנונימיות ודיסקרטיות, לשתף עוד מהתחושות ולחשוב יחד על דרכי התמודדות.
משאיר לך קישור לאתר ולצ'אט
שלך,
מתנדב סה"ר